בעידן של טכנולוגיה מתקדמת, בינה מלאכותית ורפואה מרחוק, סדרות הרופאים ממשיכות לרתק מיליוני צופים. אך מעבר לדרמות הרפואיות מסתתר געגוע עמוק לאמון, לקשר אנושי ולתחושת שייכות. מה מלמדת אותנו דמות הרופא הטלוויזיוני על מנהיגות, על ניהול ארגונים ועל הצורך האנושי שיראו אותנו כבני אדם ולא רק כנתונים במערכת?
צילום: open AI
מה יש ברופאים שהופך אותם לגיבורים של כל כך הרבה סדרות טלוויזיה מצליחות? מ”אוורווד” ו”וירג’ין ריבר” ועד “האנטומיה של גריי” ו”הרופא הטוב”, נדמה שהטלוויזיה אינה שבעה מסיפורי רופאים. האם זו רק הדרמה של חיים ומוות, או שמא מסתתר כאן צורך אנושי וחברתי עמוק יותר?
אני מבקשת להציע שהפופולריות של סדרות הרופאים מספרת לנו משהו חשוב על החברה שבה אנו חיים, על המנהיגות שאנו מחפשים ועל מה שאולי איבדנו בדרך.
הרופא הוא אחד הגיבורים האחרונים שעדיין נהנים מסמכות הנובעת משילוב של ידע, מומחיות ושליחות מוסרית. הוא אינו נבחר בבחירות, אינו מפקד על צבא ואינו מנהל את חיינו. ובכל זאת, ברגעי משבר אנחנו מפקידים בידיו את היקר לנו ביותר: את חיינו ואת חיי יקירינו.
אבל דמות הרופא הטלוויזיוני המצליחה אינה בהכרח זו שיודעת הכול. להפך. לעיתים קרובות אנחנו נקשרים דווקא לרופא שטועה, מתלבט, סובל ומכיר במגבלותיו. המומחיות חשובה, אך האנושיות היא שיוצרת את ההזדהות.
בסדרה “אוורווד”, למשל, ד”ר אנדי בראון, מנתח מצליח מניו יורק, עובר עם ילדיו לעיירה קטנה בקולורדו בעקבות מות אשתו. לכאורה זהו סיפור על רופא ששינה את מקום עבודתו. למעשה זהו סיפור על שינוי תפיסת עולם. מאדם שהצלחתו נמדדת בהישגים מקצועיים וביוקרה, הוא נדרש להפוך לאדם שמצליח לבנות מערכות יחסים, להקשיב, להיות אב ולמצוא מחדש את מקומו בקהילה.
אפשר לראות בכך מעבר מרפואה המבוססת בעיקר על מומחיות לרפואה המבוססת גם על קשר אנושי. לא ויתור על המדע, אלא הכרה בכך שהמדע לבדו אינו מספיק.
כאן אני נזכרת בניל פוסטמן, מורי באוניברסיטת ניו יורק, ובגישתו לאקולוגיית המדיה. פוסטמן לימד אותנו לשאול לא רק מה הטכנולוגיה מאפשרת לנו לעשות, אלא גם מה היא משנה בתפיסת העולם שלנו, ביחסים החברתיים ובמערכת הערכים שלנו.
ברוח גישתו אפשר לשאול: מדוע דווקא בעידן של טכנולוגיה רפואית מתקדמת, בינה מלאכותית ורפואה מרחוק, אנחנו נהנים לצפות ברופא של עיירה קטנה, שמכיר את מטופליו בשמותיהם, יודע מי ילדיו של מי, ומבין את ההקשר המשפחתי והחברתי של המחלה?
אולי משום שהסדרות האלה מציעות לנו את מה שהטכנולוגיה המודרנית מתקשה להבטיח: תחושת שייכות.
כאן מתגלה גם היבט ניהולי מעניין. הרופא בסדרות הללו אינו רק איש מקצוע. לעיתים הוא מנהיג קהילתי, אף שאיש לא מינה אותו לתפקיד. סמכותו אינה נשענת על היררכיה אלא על אמון. הוא יודע להקשיב, לחבר בין אנשים, לפעול במצבי אי־ודאות ולהכיר בכך שלא לכל בעיה יש פתרון ברור.
האם אין זה בדיוק סוג המנהיגות שאנחנו זקוקים לו גם בארגונים?
במשך שנים לימדנו מנהלים לתכנן, לשלוט, למדוד ולפקח. אבל ארגונים אינם רק מערכות טכניות. הם גם מערכות חברתיות חיות, שבהן אמון, קשרים, רגשות ומשמעות משפיעים על ההצלחה לא פחות מתהליכים וממבנים.
כשאנחנו מתבוננים בארגון כבאורגניזם חי וכמערכת מורכבת מסתגלת, אנחנו מבינים שהמנהיג אינו יכול לדעת הכול או לשלוט בכל. תפקידו ליצור תנאים שבהם אנשים מסוגלים ללמוד, לשתף פעולה, להתמודד עם הפתעות ולצמוח יחד.
דווקא הרופא הטלוויזיוני מזכיר לנו שמנהיגות טובה מתחילה לעיתים בשאלה פשוטה: מה שלומך? ולא פחות חשוב — בנכונות להקשיב באמת לתשובה.
כמובן, אין צורך לעשות אידיאליזציה של דמות הרופא. המציאות הרפואית מורכבת יותר, וגם הסדרות אינן חפות מסטריאוטיפים. הן עלולות להציג את הרופא כגיבור יחיד, בעוד שהטיפול הרפואי במציאות הוא הישג של צוותים ומערכות שלמות. אך דווקא הפער הזה מלמד אותנו משהו על הצורך האנושי בסיפור שיש בו פנים, שם ואחריות אישית.
ואולי זה סוד הקסם של “אוורווד” ודומותיה: אנחנו לא רק אוהבים לצפות ברופא טוב. אנחנו מתגעגעים לעולם שבו מישהו מכיר אותנו, זוכר את הסיפור שלנו, מתעניין בנו ורואה אותנו כבני אדם שלמים.
ומכאן אני מציעה שאלה לכל מנהלת ומנהל: האם האנשים בארגון שלכם מרגישים שרואים אותם, או שרק מודדים אותם?
אולי התשובה לשאלה הזאת חשובה להצלחת הארגון לא פחות מכל תוכנית אסטרטגית.
מגזין "סטטוס" מופק ע"י:
עוד בסטטוס:
הפרדת הדת מהמדינה: ד"ר יוסי שניר בראיון למגזין המנהלים "סטטוס"
ללמוד מחדש: על קריירה רפלקטיבית, סייבר, פילוסופיה והעתיד המורכב של האקדמיה
Tags: אסטרטגיה טכנולוגיה תרבות ארגונית
