בעידן שבו מכונות יודעות לספק תשובות, היתרון האנושי עובר מן הידע אל השיפוט, מן המידע אל המשמעות, ומן התשובה אל השאלה
איור: open AI
לפני יותר מארבעים שנה למדתי אצל ניל פוסטמן באוניברסיטת ניו יורק. פוסטמן, מן ההוגים החשובים של תחום אקולוגיית המדיה, עסק כל חייו בשאלה שאקטואלית היום אולי יותר מאי פעם: מה הטכנולוגיה עושה לנו, ולא רק מה היא עושה עבורנו?
אילו היה חי היום ורואה את פריצת הבינה המלאכותית לחיינו, אני משערת שהוא היה מוקסם ומודאג בעת ובעונה אחת, לא משום שהתנגד לטכנולוגיה. הוא פשוט סירב לקבל את ההנחה שטכנולוגיה היא כלי ניטרלי. בעיניו, כל טכנולוגיה חדשה משנה את הסביבה שבתוכה אנחנו חיים. היא משנה יחסי כוח, הרגלי חשיבה, שפה, מוסדות, מקצועות — ולעיתים גם את תפיסת המציאות שלנו.
לכן השאלה החשובה לגבי AI אינה רק: מה הוא מסוגל לעשות? השאלה החשובה יותר היא: מה הוא עושה לנו?
כל טכנולוגיה היא עסקת חליפין
אחד הרעיונות המרכזיים של פוסטמן היה שאין טכנולוגיה שמביאה רק יתרונות. כל טכנולוגיה נותנת לנו משהו — ולוקחת מאיתנו משהו.
המכונית העניקה לנו ניידות, אך שינתה את מבנה הערים. הטלוויזיה הביאה את העולם אל הסלון, אך שינתה את הפוליטיקה ואת השיח הציבורי. הטלפון החכם חיבר אותנו לעולם כולו, אך טשטש את הגבול בין עבודה, פנאי ומשפחה.
ומה נותן לנו AI? כמעט הכול. הוא כותב, מסכם, מתרגם, מנתח, מתכנת, מציע רעיונות, בונה מצגות ומסייע בקבלת החלטות. פעולות שלפני שנים דרשו שעות או ימים נעשות בתוך דקות.
אבל כאן בדיוק פוסטמן היה שואל: ומה המחיר? אם המכונה כותבת עבורנו — האם יכולת הכתיבה שלנו נחלשת? אם היא מסכמת עבורנו — האם אנחנו מפסיקים לקרוא? אם היא מציעה החלטות — האם אנחנו מוותרים בהדרגה על שיקול הדעת? ואם היא תמיד מוכנה לתת תשובה — האם אנחנו עדיין יודעים לחיות עם שאלה פתוחה?
הבעיה כבר איננה מחסור במידע
פוסטמן הזהיר עוד הרבה לפני האינטרנט מפני חברה הסובלת מעודף מידע. אנחנו רגילים לחשוב שמידע הוא תמיד דבר טוב. אבל מידע ללא הקשר, ללא שיפוט וללא משמעות עלול להפוך לרעש.
בעידן ה־AI הפרדוקס הזה נעשה קיצוני. מעולם לא היה קל כל כך לקבל תשובה כמעט על כל נושא. ולכן דווקא היום, כאשר המידע נמצא בשפע, המשאב הנדיר ביותר הופך להיות שיקול דעת.
היתרון האנושי כבר אינו בהכרח לדעת יותר. הוא ביכולת לשאול: האם זה נכון? האם זה חשוב? מה חסר כאן? איזו הנחה מסתתרת מאחורי התשובה ומי מרוויח אם נפעל לפיה? אלה אינן שאלות טכנולוגיות. אלה שאלות אנושיות.
ומה יקרה לחינוך?
כאן פוסטמן היה, לדעתי, מודאג במיוחד. אם תלמיד יכול לקבל בתוך שניות סיכום של מאמר, פתרון לתרגיל, חיבור באנגלית או הסבר על תורת היחסות — מה תפקידו של בית הספר? ומה תפקידו של המורה?
אולי דווקא AI מאלץ אותנו לחזור לשאלה ששכחנו לשאול: לשם מה בכלל יש חינוך?
אם מטרת החינוך היא להעביר מידע — המכונה כבר עושה זאת לא רע. אבל אם מטרת החינוך היא לפתח סקרנות, שיפוט, אחריות, יכולת להקשיב, להתווכח, להתמודד עם עמימות וליצור משמעות — תפקידו של המורה נעשה חשוב יותר, לא פחות.
בעידן שבו כל תלמיד יכול לקבל תשובה, תפקידו של המורה יהיה ללמד אותו לא לקבל כל תשובה.
ומה יקרה לניהול?
אותו שינוי מתרחש גם בארגונים. מנהלים כבר משתמשים ב־AI כדי להכין תוכניות עבודה, לנתח נתונים, לנסח מסמכים ולבחון חלופות אסטרטגיות. וזה נפלא. אבל יש כאן מלכודת.
ככל שהמערכות נעשות משכנעות יותר, קל יותר לייחס להן סמכות שאין להן. מנהל יכול לקבל המלצה מנומקת היטב ולחשוב: "אם האלגוריתם אמר, כנראה שזה נכון." פוסטמן היה מזהיר מפני הרגע הזה בדיוק.
הוא כינה חברה המעניקה לטכנולוגיה סמכות כמעט מוחלטת בשם Technopoly — תרבות שבה אנחנו מפסיקים לראות בטכנולוגיה כלי ומתחילים לראות בה סמכות.
הסכנה הגדולה של AI איננה שהמכונות יקבלו החלטות. הסכנה היא שבני האדם יפסיקו להרגיש אחראים להן.
ומה יקרה למומחים?
גם מקצועות הידע עומדים בפני שינוי עמוק. אם AI יודע לנסח חוזה, להכין ניתוח שוק, לסכם מחקר רפואי או לכתוב דוח ייעוץ — מה יהיה ערכו של המומחה?
התשובה, לדעתי, היא שהמומחיות אינה נעלמת. היא משנה צורה. פחות ערך יהיה למי שיודע רק לספק מידע. יותר ערך יהיה למי שיודע למסגר בעיה, לזהות הקשר, להפעיל שיפוט, לחבר בין תחומים, להבין אנשים ולהחליט גם כאשר אין תשובה ודאית.
וזה נכון במיוחד למנהלים. AI עשוי להיות מצוין בניתוח העבר ובהצעת חלופות. אבל מנהיגות מתקיימת תמיד בתוך מציאות מורכבת, מלאה באי־ודאות, באינטרסים סותרים ובאנשים. אין אלגוריתם שיכול להסיר מן המנהל את האחריות לבחור.
אולי אנחנו צריכים ללמד פחות תשובות ויותר שאלות
לפני שנים כתבתי את עבודת הדוקטורט שלי על המטפורות הדומיננטיות בחינוך. פוסטמן לימד אותי שלשפה שבה אנחנו מתארים מציאות יש כוח לעצב אותה.
ולכן אני מוטרדת מהמטפורה שמתחילה להשתלט על השיח סביב AI: האדם כמעבד מידע. אנחנו הרבה יותר מזה.
אנחנו מספרי סיפורים. אנחנו יוצרים משמעות. אנחנו מפתחים יחסים. אנחנו טועים, מתחרטים, מדמיינים, מגלים אמפתיה ומשנים את דעתנו. AI יכול לעזור לנו בכל אלה. אבל אסור שהוא יגרום לנו לשכוח מדוע הם חשובים.
אם פוסטמן היה יושב איתנו היום מול AI, אני חושבת שהוא לא היה אומר לנו לכבות אותו. הוא היה מבקש מאיתנו להדליק לידו עוד משהו: את הספקנות.
להשתמש בטכנולוגיה — אבל גם להתבונן בה. להיעזר בה — אבל לא להיכנע לה. לקבל ממנה תשובות — אבל לא להעביר אליה את האחריות לחשוב.
ואולי זה האתגר הגדול ביותר לחינוך ולניהול בעידן ה־AI: בעולם שבו מכונות נעשות מצוינות במתן תשובות, היתרון האנושי יהיה ביכולת לשאול שאלות טובות יותר.
מגזין "סטטוס" מופק ע"י:
עוד בסטטוס:
הפרדת הדת מהמדינה: ד"ר יוסי שניר בראיון למגזין המנהלים "סטטוס"
ללמוד מחדש: על קריירה רפלקטיבית, סייבר, פילוסופיה והעתיד המורכב של האקדמיה
Tags: אסטרטגיה חדשנות טכנולוגיה ניהול תרבות ארגונית
