כשפרצה מלחמת יום הכיפורים שימשתי ראש הלשכה של האלוף אברהם אדן(ברן). מיד כשירדנו לסיני שימש האלוף ברן מפקד אוגדה 162 ואני קמב"ץ החפ"ק שלו. המג"ד של גדוד 429 סא"ל דן ספיר ז"ל, נהרג ב־ 8 באוקטובר, והוחלף על ידי סגנו סא"ל אריה ארצי ז"ל שנהרג ב־ 21 באוקטובר. בו בלילה קיבלתי את הפיקוד על הגדוד ויצאתי לחפשו

כשפרצה מלחמת יום הכיפורים שימשתי ראש הלשכה של האלוף אברהם אדן(ברן). מיד כשירדנו לסיני שימש האלוף ברן מפקד אוגדה 162 ואני קמב"ץ החפ"ק שלו. המג"ד של גדוד 429 סא"ל דן ספיר ז"ל, נהרג ב־ 8 באוקטובר, והוחלף על ידי סגנו סא"ל אריה ארצי ז"ל שנהרג ב־ 21 באוקטובר. בו בלילה קיבלתי את הפיקוד על הגדוד ויצאתי לחפשו

• מאת: תא"ל (במי"ל ) יצחק רבין, מנכ"ל ברינקס ישראל
• פורסם 15/09/13

מקצין מטה למג"ד

מלחמת יום הכיפורים תפסה אותי כשאני משמש ראש לשכתו של האלוף אברהם אדן (ברן) ז"ל, אז מפקד גייסות השריון. לברן היה מינוי חירום כמפקד אוגדה 162 ולי היה מינוי חירום של קמב"ץ החפ"ק של מפקד האוגדה. יצאנו למלחמה כאשר אנו מתקדמים לסיני ברכב מסוג וַגוֹניר, עוברים דרך פיקוד הדרום לקבל תמונת מצב, ומצפים להגעת הכוחות לאזור כרם שלום.

מדי יום היה האלוף ברן, הן כמפקד אוגדה והן כמפקד הגייסות, יחד עם קצין השלישות, עוברים על רשימות הנפגעים ומשבצים מפקדים אחרים במקומם. ואני מדי ערב משתתף עימם בישיבות השיבוצים ותוהה האם נגזר עליי לסיים את המלחמה כקצין מטה באוגדה.  הבעתי את הרהוריי בפני האלוף ברן, אך זה רק הפטיר כי אני מבצע עבודה מצוינת כאן והוא זקוק לי בחפ"ק. ב־ 20 באוקטובר מיד לאחר חציית התעלה ולאחר שראיתי כי מתחילים למנות קצינים בעלי ניסיון פחוּת משלי לתפקיד מג"ד, ניגשתי שוב למפקד ודרשתי במפגיע לרדת לשטח ולפקד על גדוד.  כל אותו היום לא עליתי על הנגמ"ש ולא החלפתי עם מפקד האוגדה מילה, מטוב ועד רע. למחרת לעת ערב (21 באוקטובר) ניגש אליי מפקד האוגדה, הניח את ידו על שכמי ואמר ישנו גדוד טנקים של המג"ד דן ספיר שאיבד היום גם את הסמג"ד ארצי שהחליפו.   זהו גדוד מילואים 424 של חטיבה 500, תפוס פיקוד ואני מאחל לך הצלחה. נהגו הוותיק של ברן ממשמר הנגב חייך אליי ואמר – התעקשת קיבלת. בוא נארוז את הדברים ואוריד אותך עם הג'יפ לגדוד.

מפגש בעלטה

הגענו בשעה 20:00 בחשכה מוחלטת לנקודת המפגש, אך גדוד אַיִן.  עליתי על הרשת הגדודית, הזדהיתי כ־ 10 ושאלתי למקומו. קול בלתי מוכר השיב לי כי הם עדיין בתנועה לנקודת "חווה־לאה" (האותיות ח' ו־ל' באל"ף בי"ת פוֹנֶטי, שהן ראשי תיבות של חניון לילה) וכי הוא מעריך שיגיעו בעוד 30  דקות. זהו הזמן שבו שקעתי במחשבות על גודלו של הגדוד לאחר ימים של לחימה, כולל על היעד חמוטל שבו איבדו את המג"ד דן ספיר ז"ל. בראשי התרוצצו מיד שאלות – כמה טנקים נשארו לו? כמה זחל"מים? האם יש לו פלוגת חרמ"ש? האם המ"פים כשירים?

לפתע הגיע לאוזני רעש הזחלים של טנקי השוט שאי אפשר לטעות בהם.  לקחתי שוב לידי את המיקרופון והרעמתי לתוכו "תחנות… כאן  10 (כינוי למג"ד), כניסה ל"חווה־לאה", וכך נכנס הגדוד בשדרות מסע לחניון לילה. עם השלמת הפקודה על דימום מנועים והאזנה לשקט שהשתרר בסביבה, הוריתי לכולם "מהרק"ם רד" . וכמו בסרט איטי ראיתי את הדמויות יורדות מהטנקים ומתקבצות בשקט במרכז החניון.  הבנתי שאני הולך לדבר עם גדוד מוכה שאיבד שני מג"דים, ואשר תמונת המצב אינה ברורה לו כלל. בעודי מתכונן לשיחת ההכרות עם הגדוד התקרב אלי קצין מבוגר שאיני מכיר והזדהה כשאול לביא, קצין החימוש של החטיבה. לשאלתי ענה כי המח"ט שלח אותו לחבירה עימי ולסיוע בקליטת הגדוד.  ביקשתי כי יפעל לכשירות הטנקים ליום הקרב הנכון לנו למחרת. וכך בחושך, כאשר אני לא רואה את פני האנשים והם אינם רואים את פניי אך שומעים את קולי בבירור.  סיפרתי להם על עצמי ועל ניסיוני הקרבי במלחמת ששת הימים בסיני, דרך קרב כראמה כסגנו של פדלה (אהרון פלד), עבור דרך ימי הקרב שבהם השתתפתי כמפקד כוח הן במבצע "קיתון 10 " ברמת הגולן והן ב"קלחת 4" בלבנון, ועל מנת להחדיר בהם ביטחון הוספתי כי הנני בוגר פו"ם ותפקידֵי סמג"ד וקצין אג"ם בחטיבה 188.

החדרת מוטיביציה ורוח קרב

סיפרתי לחיילים והמפקדים על ההצלחות שצה"ל נוחל כעת במלחמה בפיקוד הצפון ועל ההתקדמות של כוחות האוגדה שלנו בסיני לעבר רכס שלופה, תוך השמדת בסיסי טילים. ציינתי כי מחר צפוי לנו המשך לחימה כאשר המשימה שלנו היא תקיפת הצבא המצרי וכיתור הארמיה השנייה על ידי הגעה למבואות העיר סואץ.  עודדתי אותם בכך שיש לנו גדוד גדול וחזק עם 22 טנקים ו־ 11 זחל"מים כולל מחלקת סיור ומחלקת מרגמות 81 מ"מ.  נראה היה לי כי הצלחתי להרגיעם במידה מסוימת. שלחתי את החיילים לבצע "מלא מחדש" בסיוע פלוגת המפקדה, ואני ניגשתי להיכרויות מקרוב של המפקדים ולתכנון יום הלחימה הבא. בעודנו יושבים על תא התמסורות ומתוועדים האחד למשנהו, פנה אליי מ"פ המפקדה, בכור, ושואל אותי בשקט האם לא ראוי שנלך לישון שכן יום קרב מחכה לנו מחר. עניתי לו שבהעדר סמג"ד אני ממתין לראות את הדרגים נכנסים לחניון ומבצעים מלא מחדש.

את תשובתו של בכור, איש מילואים ותיק, לא אשכח: "המפקד, אתה תדאג להיות ערני ובכושר טוב מחר בעת הקרב ואני אדאג שללוחמים ולטנקים לא יחסר דבר." בעודי מהרהר תוך כדי נים ולא נים, האם לדבריו של מ"פ המפקדה יש כיסוי, שמעתי רעש מנועי משאיות שנכנסו לחניון במספר טורים, תדלקו את הטנקים והביאו גם תחמושת, ציוד ומזון. לא אשכח איך אנשי המפקדה סייעו לטנקיסטים להחליף סרבלים ולהעמיס פגזים.  הבנתי שנקלעתי לגדוד מיוחד במינו ואל  לי חלילה לאכזב את לוחמיו. למחרת יצאנו לקרב של התקדמות ורדיפה כשאנו נוחלים הצלחה משמידים טנקים וכלי רק"ם אחרים וידנו על העליונה.  הרגשתי כי מצב רוחם של המפקדים והלוחמים עולה וכי אני רוכש לאט

לאט את אמונם.  המשכתי לפקד על הגדוד בהצלחה עד תום המלחמה עם מינימום נפגעים, ולאחריה שוחררו אנשי המילואים ואני המשכתי במשימת ההקמה של גדוד 429 בסדיר,  אשר לימים שכן לבטח בציר הג'ידי.

היה זה ניסיון לא פשוט בקבלת פיקוד בלילה על גדוד טנקים במילואים שלא הכרתי ותוך כדי לחימה.

* תא"ל (מי"ל) יצחק רבין שימש לימים כמפקד גייסות השיריון בין השנים 1990-93 ומכהן כמנכ"ל ברינקס ישראל בע"מ.

הכתבה פורסמה לראשונה בכתב העת "שריון" גיליון 44, ספטמבר 2013.