תפקוד בתנאי חוסר ודאות, (מס' 3)
פורסם: 12.5.20 צילום: shutterstock
לא להחמיץ את ההזדמנות
למדנו מקורט לוין שבתהליכי שינוי יש שלושה שלבים: שלב ההפשרה, שלב השינוי ושלב ההקפאה.משברים הם הזדמנות אדירה להפשרה. זה מה שקורה, לשמחתי הרבה, גם במשבר הנוכחי – משבר הקורונה. אולם, לדאבוני הרב, בימים אלה, עם הכניסה לשלב ההקלות, אנחנו חוטאים פעמיים: גם מסתכנים בהתפרצות נוספת של המגפה (ועל כך ראו בסטטוס בשיחה המוקלטת עם פרופ’ יניר בר ים) וגם בסכנה נוספת גדולה – סכנת ההחמצה של ההפשרה, שגם זה יהיה פשע בעיני.
לא להחמיץ את ההזדמנות בטרנספורמציה הדיגיטלית
אני ממש חוגגת את המעבר לעבודה המקוונת!אתחיל בגילוי נאות. בגילי המתקדם אני מזמן מכריזה בכל הזדמנות, שעברתי מגיל העמידה לגיל הישיבה… יש לי מזל, שבמקצוע שלי היכולות החשובות משתפרות עם הגיל – יותר ידע, יותר ניסיון, יותר חברים ליצירה ועשייה משותפות בכיף – והכול גם בארץ וגם בחו״ל בעזרת הטכנולוגיה הדיגיטלית, המרגשת אותי שוב ושוב, שמאפשרת גם לבוטיק היועצים שלנו להיות פירמה גלובלית!
לא פלא, שהתמסרתי בשמחה לפעילות המקוונת, שהואצה כל כך בשל הריחוק החברתי. היא מאפשרת לנו לייעץ ולהדריך וליצור עסקים חדשים מבלי לזוז מן הכסא!!! איזה כיף!כצפוי, ״הילידים הדיגיטליים״ שמחים לא פחות ממני. הסטודנטים שלנו נהנים, שלא צריך לבזבז זמן ודלק כדי לנסוע ללימודים, וגם הסטארטפיסטים הצעירים שמחים. רק רבים מן ה״מהגרים הדיגיטליים״ מתגעגעים לעבודה פנים אל פנים. יש רק דבר אחד, שחסר לכולנו בפעילות הדיגיטלית – החיבוק! החוקר ג׳ון נסביט דיבר על הרעב למגע האנושי כדי לאזן את השימוש הכבד בטכנולוגיה. Hi Tech – Hi Touch. אכן החיבוקים חסרים לי מאוד: עם הילדים והנכדים והחברים הקרובים. אבל חוץ מהם – לא חסר לי דבר. עבודה מקוונת אינה חדשה לי. אני עובדת בתשתיות הדיגיטליות יותר מעשרים שנה. כבר ב-1998 הנחיתי סדנא וירטואלית גלובלית. ב-1999 כבר הפקנו בשיתוף פעולה עם ד״ר ליזה קימבל ז״ל כינוס וירטואלי שנמשך 3 שבועות עם עשרות מרצים ובתשלום מלא. כל משתתף שילם 150 דולר.
שותפתי המקסימה ליזה ואני הפכנו לחברות קרובות מבלי להיפגש פנים אל פנים, והמרחק לא הפריע. גם אז רק החיבוק היה חסר, ועצוב לי מאוד, שלא אזכה לו, שכן הלכה לעולמה לפני 3 שנים.אבל ״המהגרים הדיגיטליים״ השמרנים, חוששים מן הטכנולוגיה החדשה. אכן האימוץ שלה משנה סדרי עולם ומחייב את הארגונים להמציא את עצמם מחדש ואת העובדים להמציא את העיסוק שלהם מחדש, וזה כמובן יוצר חששות צפויים משינויים. אבל עכשיו, כשבזכות המשבר עשינו קפיצת מדרגה קוונטית – כולנו – אסור לחזור אחורה!!! היעלה על הדעת, שנמשיך לבזבז זמן ומשאבי כדור הארץ וגם נזהם את הסביבה בשעות אינסופיות בדרך מן הבית לעבודה, לאחר שנוכחנו עכשיו כולנו, שאין צורך בכך? היעלה על הדעת, שבית הספר והאוניברסיטה יחזרו לפדגוגיה מיושנת במקום להמשיך את המהפכה, שמרשל מקלוהן, חוקר טכנולוגיות התקשורת הידוע, דיבר עליה כבר בשנות הששים של המאה שעברה, כשהמליץ להפוך את העיר כולה לכיתת לימוד?
להיפרד מן הפרפקציוניזם
גם הישג זה ראוי שיישמר! במשבר הקורונה למדנו להסתפק ב-good enough ולנוע קדימה מהר!!! אין ברירה בעולם של חוסר ודאות, שכפתה עלינו המגפה. אבל הפרידה מן האופטימלי, והיכולת להציל חיים מהר ב-sub optimum ולתת פתרונות מהירים ולא מצטיינים למניעת התפשטות המחלה וההתקדמות לשיפור ביצועים במקצי שינויים תוך כדי תנועה מאפשרים לנו לא להיתקע, אלא לקבל החלטות מהר וללמוד מתוך העשייה. אסור לחזור לנורמות של העבר, שבהן היתשנו את עצמנו בתהליכים מייגעים של איסוף מידע ותכנון, שעד שהסתיימו כבר היו לא רלבנטיים, כי בינתיים המציאות השתנתה. אני נהנית לראות, איך כולנו צמצמנו במשבר את טווחי הזמן ולמדנו להגיב מהר יותר וביעילות רבה יותר. היום אני קובעת פגישות עם מנהלים בכירים מהיום למחר, ומתכננת אירועים רבי משתתפים בטווח של שבוע. איזה כיף! אנשי עסקים למדו מזמן את סוד התגובה המהירה והיעילה. חלונות ההזדמנויות קטנים וכדי לא להחמיץ אותם, הם נעים מהר בלי משחקי כיבודים ופוזות בירוקרטיות. האם לא יהיה חבל לוותר על ההישג הזה ולחזור אחורה? החיים קצרים, ואין צורך לדחות סיפוקים! והרי זו גם המורשת היהודית – נעשה ונשמע! כך אמרנו בהר סיני וזכינו להיות עם סגולה. לא ניסוג אחורה!
יותר אמון בעובדים
זה ההישג הגדול ביותר בעיני, ולדאבוני, אני חוששת, שגם אותו אנחנו עלולים לאבד מהר, אם לא נבין את גודלו. במציאות שקדמה למשבר – עסקנו בשכלול מנגנוני שליטה ובקרה וחייבנו עובדים להגיע למקום העבודה, גם כשלא היתה שום סיבה לכך, להוציא את חוסר האמון. אני גאה מאוד, שבפירמה שלנו אפשרנו לעובדים לעבוד מן הבית מאז ומתמיד! איזו הצדקה יש במציאות, שהתקשורת מאפשרת את העבודה מרחוק, לא לעשות זאת? האם אחרי הקורונה שוב נשדר לעובדים חוסר אמון? האם שוב נחזור לפגוע במוטיבציה שלהם לעשות עבודה טובה בניהול ממוקד שליטה ובקרה?
מקווה מאוד, שנהיה אמיצים ולא נלך אחורה. חבל. בעידן הידע שחקני נשמה שמחים, מלאי תשוקה, יצירתיים, שמונעים על ידי הרצון להצליח, לא רוצים ניהול מפקח, שמשדר חוסר אמון. אם אפשר לתת אמון בעובדים במשבר הקורונה – אפשר וכדאי להמשיך בזה גם לאחר שתסתיים במהרה בימינו.
לסיכום,
״שטח משוחרר לא יוחזר״ בהשאלה מעולם תוכן אחר… הצלחנו בתהליכי שינוי מהירים ומוצלחים – הקורונה הפשירה את העבר, הטכנולוגיה אפשרה את השינויים עכשיו היגיע שלב ההקפאה של השינויים המבורכים. לא נאפשר לסגת לעבר, שהיה טעון שינוי זמן רב, ורק הפשרה שהתאפשרה בגלל משבר הקורונה היתה דרושה לו כדי לפנות מקומו לחדש הטוב ממנו. כמו תמיד בניהול חדשנות והתחדשות, גם הפעם – בהתמדה ובנחישות וביחד עם early adopters – נצליח!
__________
_____________
*הכותבת היא מייסדת ומנכ״ל של קבוצת פשר יועצים לניהול המתמחה בניהול חדשנות והתחדשות של ארגונים בסביבה של חוסר ודאות.
מגזין "סטטוס" מופק ע"י:
Tags: אסטרטגיה מורכבות ניהול משברים
