בעידן של קריסת אמון במוסדות ושל רשתות חברתיות המכתיבות את השיח הציבורי, טראמפ ונתניהו אינם רק מנהיגים שנויים במחלוקת – הם מראה המשקפת את החרדות, השסעים והשאיפה לזהות ולביטחון בעולם של אי־ודאות. כיצד השניים הפכו את המשבר באמון הציבורי, את השפה הישירה ואת הפוליטיקה של זהות למנוף כוח חסר תקדים? הייתכן שהשנאה כלפיהם אינה רק פוליטית – אלא סימפטום של עידן שבו הרגש גובר על ההיגיון והזהות גוברת על האידיאולוגיה?
צילום: open AI פורסם: 15.10.25
בימים שלאחר הסכם שארם א־שייח’ – אשר הביא לסיום הלחימה בעזה ולהחזרת החטופים, אך גם עורר ויכוח מר על מחירו – נחשפה שוב הדינמיקה המוכרת סביב מנהיגים שנויים במחלוקת כמו בנימין נתניהו ודונלד טראמפ. למרות ההישג ההומניטרי, התגובה הציבורית לו התאפיינה לא רק בוויכוח ענייני אלא גם בגל רגשי של האשמה, בוז או שמחה לאיד כלפי המנהיגים עצמם. הפער הזה בין הישגים ממשיים לבין חוסר פירגון, בין תמיכה עיוורת לשנאה יוקדת הוא לב ליבו של מאמר זה. כדי להבין את תופעת טראמפ־ביבי, יש לבחון לא רק את מעשיהם אלא את המראה החברתית שהם מציבים מולנו: האם השנאה אליהם נובעת מהתנהלותם או שהיא נובעת מאיתנו, מחוסר האמון, מהשסע ומהצורך הנפשי במי שיהיה 'הנאשם התמידי'?
השנאה כלפי דונלד טראמפ ובנימין נתניהו אינה רק פוליטית, היא מעידה על שינוי עמוק בעידן הדמוקרטי. שני המנהיגים הפכו למראות רגשיות של עולמות מנוגדים: העם מול האליטה, זהות מול אוניברסליות, רגש מול עובדות. דווקא משום כך הם מצליחים מאוד, אך גם מעוררים שנאה עזה.
בעשור האחרון אנו עדים לקריסת אמון הולכת וגוברת במוסדות הפוליטיים והציבוריים ברחבי העולם. הממשלה, מערכת המשפט והתקשורת נתפסות בעיני רבים כאליטות מרוחקות. טראמפ ונתניהו זיהו את הפער הזה והפכו את הביקורת על הממסד למוקד כוחם. הם מציגים עצמם כמגני העם מול האליטה, וכך יוצרים זהות ברורה ומגייסת.
שני המנהיגים בנו ערוצי תקשורת ישירה עם הציבור, תוך עקיפת העיתונות המסורתית. טראמפ עשה זאת באמצעות טוויטר, ונתניהו באמצעות סרטוני פייסבוק ונאומים אישיים. הם מדברים בשפה פשוטה, רגשית ולעיתים מתריסה ובכך יוצרים תחושת קירבה ושותפות. הם אינם רק מנהיגים; הם משדרים חדשות, קובעים נרטיב, ומכתיבים את השיח הציבורי.
גם טראמפ וגם נתניהו משתמשים בפוליטיקה של זהות, לא רק בשאלת מדיניות, אלא בשאלת השתייכות. הם מדברים על “העם האמיתי” מול “האליטות המנוכרות”, על “פטריוטים” מול “בוגדים”. השפה הזו מעצימה נאמנות רגשית עמוקה, אך גם יוצרת קרע חברתי חריף. המחנות הופכים לישויות רגשיות, לא רק פוליטיות.כאשר הם ניצבים מול ביקורת, חקירה או הדחה, טראמפ ונתניהו אינם מתגוננים, הם תוקפים. הם הופכים את המשבר עצמו לכלי אסטרטגי: 'רדיפה' היא הוכחה לכך שהם נלחמים בשביל העם. כך נוצר מעגל נאמנות חדש, שבו כל מתקפה מבחוץ רק מחזקת את מעמדם מבפנים. הם מייצרים תודעה שבה המנהיג תמיד צודק, גם כשהמערכת כולה נגדו. השנאה כלפיהם איננה רק עליהם, היא עלינו. הם הפכו למראה המשקפת את הקרע החברתי, את הפחדים, ואת חוסר הסובלנות למורכבות. תומכיהם רואים בהם מגנים על זהותם וערכיהם, ומתנגדיהם רואים בהם איום על יסודות הדמוקרטיה. כך הפכו טראמפ וביבי מסתם מנהיגים לסמלים של עידן שבו הזהות גוברת על האידיאולוגיה.
אחת התופעות המרתקות היא התמיכה שמקבלים טראמפ ונתניהו גם מקרב משכילים, אנשי הייטק, אקדמאים ויזמים. לא מדובר באנשים שנשבים בסיסמאות פשוטות, אלא באזרחים שמבינים לעומק את פגמי המערכת ומעדיפים מנהיג חזק, גם אם פרובוקטיבי על פני מוסדות שנתפסים כמושחתים או מנותקים. הם אינם מאמינים שהמנהיג מושלם, אלא שהוא היחיד שמוכן 'להגיד את האמת'.
המושג 'דיפ סטייט' אמנם הפך לסיסמה, אך יש בו גרעין של אמת: מערכות בירוקרטיות, משפטיות ותקשורתיות מחזיקות כוח רב, לעיתים ללא אחריות ישירה לציבור. כשחלק מהאזרחים מרגישים שהכוח הזה מופעל נגדם, האמון נשבר. טראמפ וביבי מזהים את הסדק הזה וממנפים אותו פוליטית. עם זאת, גם הפופוליזם שלהם אינו חף מציניות. הם משתמשים בתחושת הניכור הציבורית כדי לבסס שלטון אישי. האמת נמצאת באמצע: המוסדות אינם מושלמים, אך גם לא אויב העם. והתומכים המשכילים אינם עיוורים, הם פשוט רואים באי-השלמות של המנהיג מחיר סביר עבור תחושת שליטה, זהות וביטחון בעולם של אי-ודאות.
טראמפ ונתניהו הם שני צדדים של אותה תופעה עולמית: מנהיגות פופוליסטית בעידן של רשתות חברתיות, קריסת אמון במוסדות ופוליטיקה רגשית. הם יודעים לגעת בתחושות הבטן של הציבור ולתרגם אותן לעוצמה פוליטית. הם לא יצרו את השנאה – הם רק הצליחו לרכוב עליה, למנף אותה, ולהפוך אותה למקור כוח.
*ד"ר עדנה פשר היא יו"ר קבוצת פשר יועצים והמייסדת "של "סטטוס": כתב עת לחשיבה ניהולית ואסטרטגית
https://newsletters.sendmsg.co.il/?p=5672391–66114592-5381-44882–1045500103&lang=1
מגזין "סטטוס" מופק ע"י:
עוד ב"סטטוס":
Tags: אסטרטגיה חדשנות ניהול תרבות ארגונית
