ד״ר עדנה פשר משוחחת עם ד״ר חן יחזקאלי על עקרון “פלטפורמת המינימום” של פרופ’ יוסף אגסי: כלי עבודה לניהול שינוי, חינוך, מדע -ואמונה מפוכחת באדם
צילום: יח"צ פורסם: 25.2.26
ד״ר חן יחזקאלי מציע לראות בעקרון אחד- פשוט לכאורה- את לב מורשתו של פרופ’ יוסף אגסי: עקרון פלטפורמת המינימום.
אפשר לקרוא לו גם “דרישות המינימום” או “סטנדרטים מינימליים”. אבל המהות אחת: לדרוש לא יותר—אך גם לא פחות—מן המינימום ההכרחי. והמינימום ההכרחי הוא מה שברור שאי אפשר בלעדיו: תנאים בסיסיים שמונעים קריסה ומאפשרים תנועה.
ד״ר עדנה פשר מציבה כבר בתחילת השיחה את המסגרת לקוראי סטטוס: זהו רעיון שהיא מזדהה איתו עמוקות -עד כדי כך שכתבה בהשראת השיחה הראשונה מאמר שפורסם בכתב העת– וכאן, בשיחת ההמשך, היא מבקשת לחזור אליו, להגדיר אותו, ובעיקר להוריד אותו לקרקע: דוגמאות, יישומים, ומה בעצם עומד “מולו”.
כנגד מה זה עומד?
אחת הנקודות החדות בשיחה מגיעה מדוגמה יומיומית: אנשים אומרים “צריך לדעת לזרום”. אבל “לזרום” כנגד מה? כנגד “להיתקע”? או כנגד “ליזום”? אלה שתי המלצות שונות לגמרי.
מכאן יחזקאלי עובר להגדרה: עקרון דרישות המינימום עומד כנגד עקרון דרישות המקסימום. שני הצדדים טוענים שהם בעד קדמה ומניעת הידרדרות, אבל הם מציעים דרכים הפוכות.
גישת המקסימום מניחה שיצר לב האדם רע מנעוריו—שהוא עצלן, נצלן, אגואיסט—ולכן צריך להציב לו דרישות גבוהות, ללחוץ, “ללטש” אותו כמו גוש פחם שיהפוך ליהלום. גישת המינימום אומרת: תפסת מרובה—לא תפסת. דרישות מוגזמות יוצרות שקר, התחמקות, שבירה, ומדכאות את היכולת לזוז.
וזו נקודה שעדנה מחברת מיד לשדה הניהולי: בניהול שינוי, דרישות־שיא בתחילת תהליך אינן בהכרח חזון; לעיתים הן מתכון לשיתוק.
דוגמה זוגית: כשהמקסימום בלתי אפשרי
כדי להבין מהו “מינימום הכרחי” יחזקאלי בוחר בדוגמה של הסכמי נישואים. הוא מציג את “החתונה הקתולית” כפרדיגמה של דרישות מקסימום: איסור גירושים, ציות של האישה לבעלה, דרישות טוטאליות של אהבה תמידית. אלה לא רק דרישות לא הכרחיות—הן גם בלתי אפשריות.
כשמוותרים על הבלתי אפשרי והלא הכרחי—נפתחת קשת של אפשרויות חיים. העיקרון הבסיסי ביותר, כפי שהוא מזכיר, הוא מה שהתרבות המערבית ניסחה בפשטות: consenting adults – מבוגרים שמסכימים.
כאן ניתן קרדיט לברטרנד ראסל, שטען שבהיעדר ילדים, התנאי היחיד לגירושים צריך להיות שאחד הצדדים רוצה להתגרש. לא מנגנוני הצדקה מורכבים, אלא מינימום שמכבד חירות ומונע סבל מיותר.
ספקנות מינימלית
הדיון ממשיך לספקנות. הספקנות היוונית “להטיל ספק בהכול” מוצגת כדרישת מקסימום: לא הכרחית וגם לא אפשרית. אפילו דקארט, שביקש להטיל ספק בכל מה שאפשר להטיל בו ספק, דרש בפועל דבר שאי אפשר לממשו עד הסוף.
ואז עולה ניסוח מינימליסטי שמיוחס לראסל: אם כל המומחים תמימי דעים—אל תהיה בטוח בדעה הנגדית. כלומר, השאר פתח קטן. מינימום של ספק שמונע דוגמטיות, בלי להפוך את הספקנות עצמה לאידיאולוגיה מוחלטת.
חינוך: לא חינוך חובה אלא שהות חובה
יחזקאלי מספר שאגסי היה מינימליסט בחינוך עד כדי הצעה רדיקלית: לבטל את חוק חינוך חובה ולהחליפו בחוק שהות בבית ספר חובה. המינימום ההכרחי אינו “לייצר תלמיד אידיאלי”, אלא לספק מסגרת שבה ילדים שוהים בזמן שהוריהם עובדים. אם יש גם ערך מוסף לימודי—מצוין. אבל עצם הכפייה של הטוב אינה בהכרח טובה.
כאן עולה תובנה שחוזרת לאורך השיחה: דבר טוב לא בהכרח טוב כשהוא נכפה.
מדע המדינה: לא מי השליט הטוב אלא איך מתקנים טעויות
בהמשך מתוארת תרומתו של פופר, מורו של אגסי, ליישום עקרון המינימום במדע המדינה. במקום לשאול “מה המדינה הטובה” או “מי השליט הראוי”, פופר החליף את השאלה: כיצד ניתן לזהות ולתקן טעויות שלטוניות?
המינימום ההכרחי הוא מנגנונים של איזונים, בלמים ובקרה—checks and balances—שמאפשרים תיקון. הבחירות הן רק אחד מהם. עדיפותה של הדמוקרטיה, לפי קו מחשבה זה, אינה משום שהעם “יודע הכי טוב”, אלא משום שהיא ממסדת אפשרות לתקן טעויות בלי לקרוס.
מדע: לא להוכיח אלא להפריך
בתחום המדע ותורת הידיעה, עולה השפעתו של יום, שערעורו על הוודאות טלטל את יסודות החשיבה המודרנית. פופר קיבל את הטענה שאין אמת ודאית, והציע מהלך מינימליסטי: לא לחפש הוכחות מוחלטות אלא לבנות תיאוריות שניתן להפריך.
השאלה החשובה אינה איך הגעת לאמונה שלך, ואפילו לא במה אתה מאמין, אלא מה יגרום לך להודות שטעית. תיאוריה רצינית היא כזו שמגדירה מראש באילו תנאים תופרח.
ניהול שינוי: להתחיל מהרצפה
כאן נכנסת עדנה במלוא עוצמת ניסיונה המקצועי. בעולם של ניהול שינוי, ארגון חייב להשתנות כדי לא להישאר מאחור. אבל שינוי שמתחיל בדרישות מקסימום עלול להתפוצץ.
המינימום הניהולי הוא להתחיל בצעד אפשרי, מדיד, שמאפשר תנועה ולמידה. לא משום שמוותרים על חזון, אלא משום שזו הדרך היחידה להפוך חזון לתהליך.
אל תזיקי
עדנה מביאה עיקרון מעולם הרפואה: פרימום נון נוקרה – קודם כול אל תזיקי. זו דרישת המינימום שלה כיועצת. אם התערבותה בארגון תיצור יותר נזק מתועלת—היא נכשלה.
יחזקאלי מוסיף דיוק: לפעמים אי אפשר להימנע מכל נזק, אבל השאיפה צריכה להיות לא לעשות יותר נזק ממה שאין ברירה. זהו מינימום אתי וגם מינימום מקצועי.
רפואה, קורונה וניסוי־טעייה
הדוגמה מתקופת הקורונה ממחישה היטב את הרעיון. כשאין פרוטוקול ברור, עבודה נוקשה לפי “דרישות על” עלולה לשתק. רופאים שהעזו לנסות, לטעות, ללמוד ולתקן יישמו בפועל את רוח פופר.
ניסוי וטעייה אינו אלתור חסר אחריות. זהו ניסוי וטעייה ולמידה. וגם כאן יש מינימום הכרחי: תנאים שמאפשרים ללמוד מטעויות במקום להסתיר אותן.
אמונה מפוכחת באדם
בסיום מבקשת עדנה “צימוק” מהשיחה. יחזקאלי מציע ניסוח שמאגד את הכול: לב העניין הוא האמונה באדם—אבל אמונה מפוכחת.
לא נאיביות עיוורת ולא ציניות משתקת. אמון ביכולת האנושית להשתפר, יחד עם הכרה בטעויות ובצורך במנגנונים שמתקנים אותן.
שתי דמויות חותמות את השיחה: איגנץ זמלווייס, שזיהה שרופאים גורמים נזק וצריך למזער אותו; ויאנוש קורצ’אק, שאמר שהחינוך רציני מדי בשביל להעמיד פנים שהוא איננו ניסוי וטעייה ממילא.
אם יש מסר ניהולי אחד שעולה מהשיחה של ד״ר עדנה פשר עם ד״ר חן יחזקאלי, הוא זה: לפעמים מה שמקדם אותנו אינו “לדרוש יותר”, אלא לדעת בדיוק מה חייבים לדרוש—ומה לא. המינימום ההכרחי איננו הפחתת סטנדרטים; הוא בחירה חכמה שמאפשרת תנועה, למידה, ואנושיות.
מגזין "סטטוס" מופק ע"י:
עוד ב"סטטוס":
הפרדת הדת מהמדינה: ד"ר יוסי שניר בראיון למגזין המנהלים "סטטוס"
ללמוד מחדש: על קריירה רפלקטיבית, סייבר, פילוסופיה והעתיד המורכב של האקדמיה
Tags: אסטרטגיה ניהול פילוסופיה תרבות ארגונית
