מנהיגות אמיתית איננה מבוססת על כוח וסמכות, אלא על היכולת להדליק את האור באחרים וליצור תרבות של משמעות – סיפור המחבר בין עבר משפחתי, מנהיגות חינוכית בינלאומית וערכים של שליחות
איור: Open AI פורסם 14.8.25
הסיפור שלי שזור בשורשים של הישרדות, תקומה ותקווה. נולדתי לפני 64 שנים בתל אביב כבת זקונים להוריי, ניצולי שואה שבנו את חייהם מחדש בארץ חדשה מלאת הבטחה. כבר בילדותי הוטמע בי הלקח העמוק: עבר כואב יכול להפוך למנוע של תיקון והשפעה. הוריי, שמלחמת העולם השנייה קטעה את חייהם ולימודיהם והטילה אותם לישראל ללא רכוש ועם אובדן עצום, העבירו בבית מסר שהם עובדים קשה כדי שאנחנו נוכל ללמוד ולהתפתח .
אימי אישה עוצמתית, דעתנית, בעלת פתיחות מחשבתית, אשר הקדימה את זמנה במובנים רבים. אבי אדם חם וחביב על הבריות, שלימודים והשכלה היו ערך עליון עבורו כמי שהיה רק בן 19 עם פרוץ מלחמת העולם השנייה ולא זכה ללמוד באוניברסיטה. שניהם בנו מאפס בית חרושת מצליח לבגדי נשים, כשערכי העבודה וההישגיות הוטמעו בבית ובי. אחי מבוגר ממני ב- 14 שנים, אובחן כמחונן והיה מושא הערצתי . אבי היה השורד היחיד ממשפחתו הענפה שבפולין, אשר רובה נספתה במחנה ההשמדה טרבלינקה . המשמעות של ניצול יחיד למשפחתו הותירה בו ואח״כ באחי הבכור ובי לא רק תחושה של מחויבות להעביר הלאה את סיפור המשפחה אלא בעיקר לנהל חיים בעלי משמעות והשפעה, חיים שראוי לחיותם.
מדינת ישראל בימים ההם הייתה מדינה קטנה, צעירה ודמוקרטית. מדינה בה השוויון החברתי היה ערך מוביל, ובה מערכות חינוך ובריאות איכותיות אשר שרתו את כלל האוכלוסייה . בהגיעי לגיל 15, החליטו הוריי לעבור לברזיל, ועבורי, נערה בגיל ההתבגרות היה זה שינוי דרמטי. בגיל ההתבגרות, כאשר הזהות מתגבשת ותחושת השייכות היא עוגן, נדרשתי להתנתק מהמציאות המוכרת אל עולם זר ושונה בתכלית .
ברזיל של אותם הימים הייתה מראה הפוכה למה שהכרתי. מדינה תחת שלטון של דיקטטורה צבאית, עם פערים חברתיים, עוני קשה מחד ועושר בלתי נתפס מאידך. לראשונה נתקלתי בתופעה של עוזרות בית, המתגוררות בבתי המעמד הבינוני, מעליות שירות ואיסור על העובדים להשתמש במעלית המרכזית . הפער בין ישראל וברזיל השפיע על עיצוב דמותי כאדם בוגר. צמחה בי הבנה חדה של שליחותי העתידית: לעצב מרחבים שווים, צודקים ומכילים .
דעותיי וערכיי התגבשו אף יותר בעת לימודי באוניברסיטה הנחשבת PUC בעיר סאו פאולו , שם למדתי איך ללמוד, פיתחתי חשיבה ביקורתית והתעצבתי ערכית, מקצועית ואישית . גיליתי את עצמי באוניברסיטה, ובפעם הראשונה הבנתי שאני אוהבת ללמוד. קריאת טקסטים ושיחה ביקורתית גרמו לי להפוך את המידע לידע אישי וחלק ממני. זכיתי להכיר ביכולות שלי כאדם חושב . עם סיום לימודיי עמדו בפניי שתי בחירות: להתחיל לפתח קריירה בברזיל כאשת חינוך ויועצת חינוכית או לחזור לישראל. למרות המורכבות והעובדה שהוריי נשארו בברזיל בחרתי לחזור לישראל .
אני, שבכל שלב במסע שלי ניצבתי בפני צומת הישארות או קפיצה, שוב ושוב בחרתי בקפיצה, מתוך אמונה שהבלתי נודע מחזק את הפוטנציאל שלי לצמיחה ומשמעות . הבחירות האלו עיצבו אותי כאדם וכמנהיגה . זו הייתה הפעם הראשונה ובוודאי שלא האחרונה בה בחרתי להקריב, ללא פחד, את מי שאני בהווה עבור מי שאני יכולה להיות.
וכך, לאחר שבע שנים חזרתי לבדי לישראל אל הלא נודע. התקבלתי ללימודי התואר השני במסלול הייעוץ החינוכי באוניברסיטת תל אביב והתחלתי לעבוד עם בני נוער בשכונת מצוקה. לאחר כמה חודשים התברר לי שלמרות השנים שחייתי בברזיל ולמרות שהייתי כבר בת 22 עליי להתגייס לצבא. אין לתאר את מפח הנפש והקושי בשירות צבאי לאחר שכבר סיימתי לימודיי ויצאתי לדרך עצמאית, להיכנס לפתע למסגרת היררכית ונוקשה עם נערות בנות 18 .
אימצתי את דבריו של הנרי פורד אשר אמר ״בין אם אתם חושבים שאתם יכולים ובין אם לאו אתם צודקים״, והחלטתי שאני יכולה. כך מצאתי את עצמי עם סיום ההכשרה משכנעת מפקדת קשוחה שהיא יכולה לסמוך עליי ולשבץ אותי לתפקיד מורה חיילת במסגרת בית ספר תיכון מקצועי אשר פעל בתוך בסיס צבאי. מתברר שגוזף גמבל צדק. ״המערה שאתה פוחד להיכנס אליה היא המקום שבו טמון האוצר שלך״. כי כך התחילה הקריירה המצליחה שלי בת ארבעה עשורים כאשת חינוך בתפקידים מגוונים: מורה, מחנכת כיתה, יועצת חינוכית, רכזת שכבת גיל, מנהלת בית ספר, מנהלת מערכות חינוך עירוניות ומנחת מנהלים .
במהלך כל השנים הללו היה לי ברור שאני לא רק עוסקת בחינוך, אלא בתיקון עולם. תיקון פנימי, חינוכי ונפשי קודם לכל תיקון חברתי או פוליטי . מתוך שילוב של שורשים עמוקים ושל נדודים מתמשכים בין מדינות, מערכות חינוך ואתגרים אישיים גיבשתי חזון חינוכי ברור: לא די ללמד, צריך לעורר. לא די להעביר ידע, צריך להצית תשוקה. עבורי בית ספר הוא לא רק מוסד אלא בית שבו בכל יום אתה מגלה את עצמך מחדש .
לאורך כל השנים ובכל התפקידים שמילאתי דבקתי באותו החזון :
מערכת החינוך צריכה להוות מרחב להתפתחות אישית, מקום הנותן אמון, מאפשר לטעות וממשיך לאהוב. מקום שילדים יאהבו לבוא אליו, מקום מלא שמחה. כשהצעירים המופלאים האלו צועדים בבטחה לבתי הספר זה מה שצריך שיקרה להם: שיאמינו בהם, שהם ירגישו מוגנים ועטופים, שייכים ואהובים. בכל אחד מהם טמון אוצר ויכולת מנהיגות ועלינו לסייע להם במסע הגילוי וההתפתחות האישית כדי שהם יוכלו לבנות את עתידם ואת עתיד החברה בה הם חיים.
כדי שזה יקרה, גם הצוותים החינוכיים זקוקים למרחב של צמיחה, כמובילי הדרך הם אלו שיבעירו את השלהבת ויסחפו אחריהם את התלמידים למסע של גילוי. ובמסע כידוע נופלים וקמים, לפעמים טועים בדרך ולפעמים נהנים מהנוף ומגלים עולמות חדשים .
כאשר אנחנו מבקשים לבנות דבר מה גדול, לא משנה אם זה ארגון, בית ספר או קהילה, הנטייה הראשונה שלנו היא לחשוב במונחים של משימות: מה לעשות, מתי ואיך, אך הדרך האמיתית אינה מתחילה בהנחיות, אלא בהשראה. בכל תפקידי הניהול שלי בחרתי להוביל מכוח השליחות הזו ולא מכוח הסמכות, אם כי גם נדרשתי להפעיל סמכות במצבים מורכבים .
בכתביו, סנט אכזופרי מציע תובנה עמוקה:״מי שרוצה לבנות ספינה, צריך קודם כל לעורר באנשים את הכמיהה לים״, רק אז הם יחפשו בעצמם עץ, יבנו תרנים, יטוו מפרשים, לא מתוך חובה, אלא מתוך אהבה. חזון אמיתי הוא לא תוכנית עבודה, אלא כוח חי פנימי המעניק לנו תחושת משמעות, זוהי הרוח המעוררת את המסע שלנו. באנלוגיה למטאפורת הספינה, ראיתי בתפקידי כמנהלת לא רק את האחריות לבנות ספינות אלא לחלום עם אחרים את האוקיינוס. להדביק את האחרים בהתלהבות ולקום כל בוקר לא רק כדי לעבוד, אלא גם כדי להגשים ביחד את מה שאנו מאמינים בו .
אז מה היה נדרש ממני, ואיך עיצבתי את דמותי כמנהלת ?
*להתחייב למצוינות אישית וחברתית, כלומר לנהל את חיי בשירות שאיפותיי הנעלות ביותר, להתעקש על הטוב ביותר שלי, לא להתפשר על פחות מזה ולהוביל אחרים לאורם. התחייבות זאת דורשת משמעת עצמית, נחישות והתמדה .
*להתחייב להיות באינטגריטי, כלומר, להיות המילה שלי, כי מילה יוצרת מציאות. לא לשכוח ולו לרגע את המצפן הפנימי המכוון כל צעד שלי כמנהיגה, מחנכת, אדם .
*להיות בעלת אומץ ועוצמה, כלומר, להיות מסוגלת לכוון לתוצאות ולגרום לדברים לקרות. להיות אמיצה זה לא בהכרח לא לפחד, אלא להכיר בפחד ואז לפעול. לא לפחד מכישלון ולדעת לקום ולהתאושש מהר מרגעים קשים. לזכור שאמנם כשאנו מטפסים גבוה יותר על הענף אנו מסתכנים בנפילה כואבת יותר, אבל כידוע, למעלה מצויים הפירות הכי טובים .
*להוות דוגמא אישית במעשיי ולקחת חלק אקטיבי יחד עם הצוותים במסע אל החזון. עם הגדולה והתפקיד באה אחריות גדולה ולצידה החובה לא לשכוח להתנהל בענווה. לא לשכוח לצחוק ולהנות בעבודה, שהרי לא כדאי להצליח ולהיות עצוב .
*להיות אופטימית חסרת תקנה. להיות אופטימית זוהי בחירה, בחירה שעליך לעשות כל יום מחדש. קל מאוד להיות פסימי, לחוש קורבן של הנסיבות, לעומת זאת אופטימיות מחייבת אותך לפעולה ולקיחת אחריות על חייך. שמעון פרס, מנהיג ישראלי שהיווה לכולנו השראה לכוחה של אופטימיות, היה ראש ממשלה, נשיא המדינה וחתן פרס נובל לשלום, דייק כשאמר: ״להעז ולא להתחרט, לא להיכנע לקושי, לא להיבהל מחזון, לא לפחד מהמחר… מעולם לא אמרנו נואש וקמנו כל פעם מחדש, לייאוש אין תפקיד, כי אני מאמין בתיקון עולם והעלאת האור. אנו זוכרים כי המשפט הראשון בבריאת העולם היה ויהי אור״ .
*להיות קשובה לצוות וללקוחות. לדעת להקשיב לא רק לדבריהם ולצרכים שלהם אלא גם לפעימות הלב שלהם. להיות טוב לב אין פירושו להיות חלש, וכמנהלת עליי לאזן בין קשיחות לעדינות ובין ידידותיות לתקיפות. להיות מנהיג אין פירושו להיות חביב הקהל .
*לעבוד מתוך תשוקה, להיות יצירתית וחדשנית ולא לפחד מהתפתחות טכנולוגית .
*ליצור תרבות ארגונית מושתת ערכים ומשמעות המבוססת אמון, אינטימיות ואכפתיות. מקום בו כל אחד יכול להביא לידי ביטוי את הייחודיות שלו. ראיתי בתפקידי כמנהלת כמי שמסייעת לאנשים לגלות את האור שבתוכם ולהתמקד בו. להוביל בעיניי, איננו תפקיד טכני, זו שליחות רוחנית. מנהיגות אמיתית אינה נובעת מכוח אלא מהיכולת להדליק אור באחרים. רק מי שמכיר את האור שבו יכול לעזור לאחרים לגלות את אורם. כדברי הרב קוק: ״צריך שכל איש ידע ויבין שבתוך תוכו דולק נר, ואין נרו שלו כשל חברו, ואין איש שאין לו נר, וצריך שכל איש ידע ויבין שעליו לעמול ולגלות את אור הנר ברבים, ולהדליקו לאבוקה גדולה ולהאיר את העולם כולו״ .
במהלך המסע אל הגשמת החזון יש הרבה רגעים קשים ומורכבים, לעיתים אלו קולות חיצוניים שמרפים את ידיך, שמתנגדים או לא מאמינים שאפשר, ולעיתים אלו קולות פנימיים של ייאוש. קראתי פעם בספרו של פיטר סנג ״הארגון הלומד״ על התנגדות שלנו לשינויים. סנג תאר בספרו מה קורה לאדם שנכנס למערבולת בים סוער. בדרך כלל בני אדם הנכנסים למערבולת מנסים להתנגד לה במלוא כוחם וכמובן לא מצליחים, ואחרי שהמערבולת שואבת אותם למטה הם כמובן מתים ונפלטים למעלה תוך 20 שניות. זאת אומרת שאם אנשים לא היו מפעילים התנגדות וזורמים עם המערבולת זה היה קורה להם ממילא, אבל באינסטינקטים שלנו טבוע יצר ההתנגדות, ובעת צרה ומצוקה יצר זה שב ואוחז בנו ביתר שאת. עם השנים למדתי לזרום ואף להתיידד עם תחושות ההתנגדות החיצוניות והפנימיות, לא לפחד ולהישאב למערבולת בידיעה שאצליח לצוף למעלה במהרה במסע ולהאמין ביכולת המדהימה של כל אחד מאתנו ושל כולנו יחד לעשות הבדל ולהשפיע על סדרי עולם, כי ״מכשולים הם הדברים המפחידים האלה שאתה רואה בשעה שאתה מסיר את עיניך מהמטרה״ (הנרי פורד).
זהו המתח בין החזון למציאות הלא פשוטה והאמנות הנדרשת לבניית גשר בין החלומות והתממשותם .
בספר "האלכימאי" של פאולו קואלו, גיבור הסיפור מבקש ללמוד את סוד האושר מאיש חכם אשר בבעלותו ארמון מופלא, נותן לו החכם כפית עם שתי טיפות שמן והוראות לסייר בארמון מבלי לשפוך את טיפות השמן. הצעיר הסתובב בארמון ולא גרע עיניו מן השמן. כשסיים את הסיור שאל החכם איך התרשם מהארמון? האלכימאי הודה שלא ראה דבר, כי דאגתו היחידה הייתה לשמן. סוד האושר למד, הוא לראות את נפלאות העולם מבלי לאבד את טיפות השמן .
כדי לשמור על החזון ולנהל את היומיום העמוס במטלות ובאירועים בלתי צפויים היה עלי להקפיד על סדר יום שמביא לידי ביטוי את שתי המחויבויות האלו. בחנתי מדי יום את היומן שלי כדי לוודא שאני פועלת בשני הצירים הללו, ובסוף כל יום עצרתי לרגע כדי למנות את הפעולות וההישגים היומיומיים שקידמתי . חזון ללא פעולה אינו יותר מחלום, פעולה ללא חזון רק מעבירה את הזמן, רק חזון עם פעולה יכולים לשנות את העולם .
קושי נוסף היה בהתמודדות עם המציאות הכאוטית של השנים האחרונות: מגפת הקורונה, מלחמות ברחבי העולם, מנהיגות פוליטית המייצרת קיטוב, התחממות כדור הארץ והשלכותיו, רשתות חברתיות והרבה פייק ניוז. מציאות זו דרשה מהצוות וממני להתמודד עם הרבה שאלות: איזה סוג של מנהיגות נדרשת מאיתנו? מהו התפקיד החברתי שלנו? מהם גבולות ההשפעה שלנו? מה נכון להפסיק לעשות? ומה נדרש מאיתנו כדי לפענח את המפה החדשה?
הדימוי שבעיניי הכי מתאים למציאות המשתנה אל מול עינינו בקצב מטורף זה קצת כמו תייר שסיים את הטיול שלו ברומא ונחת בפריז אך שכח להחליף את המפה. הרי ברור שאין שום סיכוי להסתדר עם מפה של רומא בפריז. כך גם אנחנו מסתובבים עם מפה של פעם בעולם חדש ומשתנה בקצב מסחרר. הפתרון הוא להסתובב עם מפה אילמת, כמו זו שנתנה לנו פעם המורה לגיאוגרפיה ויחד לפענח אותה. כפי שאמר אלן קיי, מדען מחשב וחוקר עתיד: ״הדרך הטובה לדעת את העתיד היא להמציא אותו״. העתיד איננו רק דבר שמחכים לו, אלא משהו שאפשר וצריך לעצב אותו באופן פעיל .
לעיתים אנחנו מרגישים כמו במופע סטנד אפ, כשהסטנדאפיסט מצביע עלינו ״אתה שם בקהל״, וכל מה שאנחנו עושים זה להסתכל לצדדים ולקוות שהוא לא מתכוון אלינו, אבל לדעתי מתכוונים ממש אלינו: אנחנו אחראים, אנחנו יכולים, אנחנו אנשי הבשורה, כי אם לא נעשה היסטוריה, נהיה היסטוריה או נחייה בהיסטריה .
בשנת 2008 כשאני בשיאה של הקריירה המקצועית שלי כמנהלת מערכת החינוך של תל אביב, מצאתי את עצמי בעיצומו של משבר אישי קשה ומטלטל, אחרי 23 שנות נישואין שבמהלכן התחוור לי כי אבי שני בניי המוכשרים והאהובים סובל מהפרעה אישיותית והותיר אותי עם חובות כלכליים כבדים. הכאב שבהתמודדות שבר את ההגנות שבניתי כל השנים בהן חייתי לצידו. אך דווקא מתוך השבר, חדרה קרן של אמת חדשה. נדרשתי להפסיק לשרוד ולהתחיל לבחור. לבחור בעצמי, באור ובמשמעות, והבחירה הזו הובילה אותי, צעד אחר צעד, לגלות את עצמי מחדש. הסבל שימש כלי לצמיחה רוחנית עמוקה וגרם לי להיות פתוחה יותר לסבלם של אחרים. נעשיתי פתוחה יותר, רחומה יותר ואמיתית יותר .
הדרמה האישית דרשה ממני להתפטר מעבודתי כדי להירפא, ובכך לאפשר לעצמי להתמלא מחדש בכל מה שטוב ואצילי. למדתי על בשרי כי ״למי שיש למה שלמענו יחיה יוכל לשאת כל איך״ (ויקטור פרנקל).
חשתי כמו שחקן בנבחרת הלאומית היושב לתקופה בזמן פציעות על הספסל . חצי שנה לאחר מכן התמניתי לנהל את מערכת החינוך של העיר חדרה בישראל. השייכות למקום התעצבה בתוכי, התאהבתי בעיר הזאת, וזה הביא הרבה שמחה לחיי. אם מישהו היה אומר לי בימים הקשים בהם ״ישבתי על הספסל״, שפחות משלוש שנים אחרי אעמוד בהתרגשות ואקבל משר החינוך של ישראל את פרס החינוך היישובי, אני מניחה שלא הייתי מאמינה. זה קרה בזכות חזון ועבודת צוות קשה, אך לא פחות מזה בזכות האמון שנתן בי ראש העיר, צוות המנהלים מהעבר וההווה וחברים שחיזקו אותי בדרך. מתברר, שלא רק כדי לגדל ילד ולהביאו להישגים צריך כפר שלם שיאמין בו, אלא גם כדי להחזיר לחיים בעלי משמעות אדם בוגר כמוני .
היו לי סיוטים והיו לי חלומות, התגברתי על הסיוטים בזכות החלומות ובזכות המחויבות לחיות חיים שראוי לחיותם, להטביע חותם ולהותיר אחריי עקבות . לאחר כמעט שש שנים בחדרה קיבלתי הצעה לנהל את בית הספר תרבות בקהילה היהודית במקסיקו . ושוב הסתבר לי שהבלתי אפשרי אינו אלא משהו שעוד לא ניסית . זכיתי לעבוד בקהילה מיוחדת, עם ועד מנהל שאפשר לצוות ולי להצמיח כנפיים ולבנות את בית הספר של המחר. הבאתי למקסיקו את הלב, הלהט והניסיון הרב שצברתי.
אחרי תשע שנים של הישגים מרשימים מצאתי את עצמי שוב מול בחירה משמעותית. מתוך ההבנה שהסיכון האמיתי נמצא בחיים נטולי סיכון, והשארות באזור הנוחות ושיוט קרוב לחוף של החיים הוא לא אופציה עבורי, בחרתי לסיים את תפקידי כמנהלת כללית ולחזור לברזיל אחרי 40 שנה כדי לבנות זוגיות חדשה עם מי שהיה החבר הראשון שלי בגיל 15 .
שוב אני מוצאת את עצמי נדרשת להמציא את עצמי מחדש, והפעם מחוץ לעולם החינוך, אך כמי שיכולה לסייע לאחרים לעשות את הדרך לתוך עצמם, למצוא את המצפן הפנימי שלהם ולהגיע לתוצאות יוצאות דופן. כך מצאתי את עצמי בוחרת ללמוד ב- BOARD ACADEMY קורס להכשרת דירקטורים, מתוך אמונה שביכולתי לגעת בחיים של אנשים, לסייע להם למצוא את האור שבתוכם, להותיר בהם את העקבות שלי וללמד אותם להותיר אחריהם עקבות .
כל תחנה במסע שלי, מישראל לברזיל ולמקסיקו, מהצלחות השיא לשעות משבר, לימדו אותי שהמורשת האמיתית איננה במה שהשגתי אלא במה שהצלחתי לעורר באחרים, להקשיב, ללוות, להשפיע ולשנות מציאות. המשמעות איננה רק במה שעשינו אלא בכמה אהבנו, כמה האמנו וכמה אור הותרנו אחרינו .
זהו המסע שלי, מסע של אור, של אופטימיות, של תעוזה ושל חיים שראוי לחיותם.
*הכותבת היא יועצת, מאמנת (קאוצ׳רית) ודירקטורית, בעלת ניסיון בינלאומי עשיר בהובלת מערכות חינוך וארגונים ציבוריים. מתמחה בפיתוח מנהיגות, תרבות ארגונית ותהליכי שינוי, ומשלבת בין חשיבה אסטרטגית ליישום מעשי
מגזין "סטטוס" מופק ע"י:
עוד ב"סטטוס":עוד ב"סטטוס":
Tags: אבטחת סייבר חדשנות טכנולוגיה מכירות סטרטאפים
Tags: אסטרטגיה ניהול תרבות ארגונית
