על זהות, רציונליות ומשמעות בעידן של קיטוב ישראלי
איור: יצירה דיגיטלית
א. הקדמה: קריסת המבנים האפיסטמולוגיים
ישראל של המאה ה־21 אינה חווה שבר פוליטי או סוציולוגי גרידא; היא ניצבת מול התפרקות של המבנים התודעתיים שהחזיקו אותה. שני המודלים הגדולים של המאה הקודמת – הלאומיות הציונית־חילונית והיהדות החרדית־בדלנית – הגיעו לנקודת המיצוי האבולוציונית שלהם. הם אינם עוד פתרונות, אלא מוזיאונים אידיאולוגיים המתקיימים מכוח האינרציה.
הוויכוח הישראלי לכוד בתוך “כשל מסגור” דיכוטומי: האם המציאות מפורשת דרך המדע והרציונל, או דרך התורה והמסורת? הנחת היסוד שקיימת “אמת אחת” שדרכה יש לחוות את העולם היא השגיאה היסודית המולידה את הקיטוב. הפתרון אינו נמצא ב“פשרה” בין הקטבים, אלא בפריצת המסגרת לעבר תפיסה של תודעה רחבה. איננו מחפשים אלכסון בין ציר ה־x לציר ה־y; אלא מגדירים את המישור שבו הם נפגשים – מרחב שבו האדם אוחז בחשיבה ביקורתית ספקנית לצד אינטואיציה סובייקטיבית יחד כנקודה אחת, שלמה.
ב. עידן הנאורות ונוהל החירום
עד המאה ה־18 הזהות היהודית הייתה טוטאלית. האמנציפציה הולידה את האפשרות ל“יהדות חילונית”, שהייתה הבסיס לציונות. בתגובה, היהדות הדתית נכנסה ל“נוהל חירום” שהתחזק לאחר השואה: הקפאה של הרעיונות וההלכה, התבצרות בדלנית ואימוץ גישה לעומתית למודרנה. החרדיות הקריבה את הדינמיות היהודית על מזבח השימור, והכריזה מבלי משים על כניעה בפני הנאורות. מה שהתחיל כחידושו המבורך של עולם הישיבות בישראל, הפך להכחשת מציאות עיוורת כשל בת יענה.
מנגד, החילוניות הישראלית ניסתה לאחוז בחבל משני קצותיו: לשמור על הזהות היהודית כ“פולקלור” תוך ניתוקה מהשורש הטרנסצנדנטי. הניסוי נכשל. לאחר מיצויה של הציונות המעשית והניתוק מהפרקטיקה המסורתית, היהודיות נעלמת בערפל, והחילוניות נותרת נבוכה אל מול ריקנות קיומית ובורות עמוקה.
שתי המערכות חוות רגרסיה: החרדיות הבדלנית רואה ב“חרדיות המודרנית” ובציונות הדתית המבקשת להשתלב בעולם סטייה מסוכנת, בעוד החילוניות מייצרת יהודים בורים ומנוכרים לשורשיהם, ואמביוולנטים לצידוק המוסרי בדבר החיים בישראל, הנשען על סיפורי התנ״ך. אך טבעי שיימשכו החוצה בתנועת הגירה אל מדינות המערב הליברלי, אשר סביב תפיסותיו התגבשה זהותם.
ג. התרחבות קיומית: עקרון המשלימות
המסקנה המודרניסטית אודות “מות האלוהים” הייתה מוקדמת ויומרנית. המדע המודרני עצמו, בשיא התפתחותו, מלמד אותנו כי המציאות מורכבת מכדי להיתפס בפריזמה מטריאליסטית אחת.
התודעה האנושית אינה מעבדה ולא בית כנסת; היא מרחב שבו מתקיים עקרון המשלימות (Complementarity) – הצורך להחזיק בשני תיאורים סותרים לכאורה כדי להבין את השלם. האדם הוא יצור דו־ממדי: הוא פועל בתוך עולם החומר הרציונלי, אך כמה למשמעות טרנסצנדנטית. הצורך “להכריע” ביניהם הוא ליקוי מאורות אינטלקטואלי. בשעות של סכנה קיומית, הרציונליסט הגמור פונה אל הנשגב, בדיוק כפי שהמאמין האדוק פועל בכלים טקטיים. ההכרה במוגבלות האנושית לאחוז באובייקטיביות או סובייקטיביות מוחלטת היא המפתח לקריסת החומות בינינו.
ד. יהדות כפלטפורמה אונטולוגית
כאשר מפשירים את היהדות מקיפאון “נוהל החירום”, מגלים שהיא מעולם לא הייתה “דת” במובנה המערבי המצמצם, אלא מערכת הפעלה לחוויה אנושית רחבה. “לא בשמיים היא” – מתארת עצמה המסורת – כאחת שאינה מיועדת למלאכים האוחזים במושג המוחלטות, אלא לבני אדם השרויים בספק. ספק, המאפיין את קיומם המנטלי, כפי שבשר ודם מאפיינים את קיומם הביולוגי. היהדות היא פלטפורמה המקדשת מחלוקת וחופש מחשבה, ומבקשת לנהל את הדיסוננס שבין חומר לרוח.
מכאן נגזרת תנועה כפולה של בגרות קיומית:
התביעה מן החילוני אינה “חזרה בתשובה” במובן של ציות עיוור, אלא תביעת בעלות. עליו להכיר בכך שרציונליזם טהור הוא כלא תודעתי. עליו לתת מקום לממד הטרנסצנדנטי בתוך הפלטפורמה היהודית כטכנולוגיה סובייקטיבית של משמעות. עליו להרגיש בבית – בבית הכנסת וביחס לתורה – כמי שמשתמש בשפה עתיקה כדי לבטא עומק קיומי עכשווי.
התביעה מן החרדי היא לחדול מהשימוש ביהדות כסכי עיניים. עליו להבין כי חשיבה ביקורתית, אחריות לאומית והשתתפות במעשה היצירה האנושי אינם איום על האמונה, אלא מימושה. המעבר מ“חרדיות מתגוננת” ל“יהדות חיה” דורש הכרה בכך שהתורה פועלת במרחב חוויה אנושי־ארצי. אימוץ חשיבה ביקורתית הוא הכרח מוסרי ויהודי – בלעדיה אברהם אבינו היה נותר עובד אלילים כאבותיו – כפי שאכילה ושתייה הן הכרח גופו.
ה. הבשורה: השבת השפיות למערב
המשבר הישראלי הוא מקרה בוחן להשלכותיה המצערות והרב־מערכתיות של צרות תודעתית. האדם המערבי מדוכה, בודד ועייף. לכוד בכשל רדוקציוניסטי המנסה לכפות עליו קיום עיוור של מטריאליזם קיצוני מחד, וכניעה לפונדמנטליזם דוגמטי מנגד. זהו אובדן שפיות הנובע מהניסיון לקרוע את האדם לשניים.
האתוס היהודי־ישראלי הבוגר מציע למערב הנבוך דרך שלישית: תודעה רחבה אשר מסרבת לוותר על אף אחד מחלקי האדם. קיום שבו היד האחת אוחזת ברציונל, במדע ובעתיד, בעוד היד השנייה נשענת על עמוד שדרה מוסרי ומשמעות קיומית שהעם שלנו שותף ליצירתם זה אלפי שנים.
כאשר מרפים אחיזה מ“אמת מוחלטת” חד־ממדית, חוזרת השפיות. ישראל יכולה לשמש כמעבדה למודל של “זהות בוגרת” – זהות שאינה קפואה בעבר ואינה מתמוססת אל ריקנות ההווה. זהו המעבר מ“נוהל חירום” של הישרדות לראשיתה של בשורה המשיבה לאדם שיווי משקל קיומי.
לביא טיחונוב אימייל: lavitichon95@gmail.com
מגזין "סטטוס" מופק ע"י:
עוד ב"סטטוס":
הפרדת הדת מהמדינה: ד"ר יוסי שניר בראיון למגזין המנהלים "סטטוס"
ללמוד מחדש: על קריירה רפלקטיבית, סייבר, פילוסופיה והעתיד המורכב של האקדמיה
Tags: אסטרטגיה ניהול תרבות ארגונית
