"אם אתה מעוניין בחלום האמריקאי – סע לפינלנד". מילים גלויות לב אלו, אשר נאמרו מפיו של פוליטיקאי בריטי, וצוטטו על ידי אמנדה ריפלי בספרה "הילדים החכמים ביותר בעולם", יכולות להוביל אנשים לחשוב שספרה שייך לז'אנר מסוים. אכן, אנחנו אוהבים לקרוא אודות האופן בו תרבויות אחרות 'עושות את זה' טוב מאיתנו (נשארות רזות, מגדלות ילדים). במקרה זה, ריפלי הראתה כיצד מדינות אחרות מחנכות תלמידים בצורה הרבה יותר יעילה מהחינוך האמריקאי, ועמודי הפתיחה שלה הם מבטיחים: "מחנכים אמריקאים תיארו את פינלנד כגן עדן, מקום בו כל המורים נערצים, והתלמידים נאהבים". עניינה של ריפלי גבר, כאשר היא גילתה שתלמידי פינלד השיגו ציונים גבוהים בצורה יוצאת מגדר הרגיל במבחנים בין-לאומיים, וכך גם תלמידי דרום קוריאה ופולין, שתי מדינות נוספות אשר בהן תלמידים עלו בהישגיהם על ביצועיהם הבינוניים של האמריקאים. במקצועיות, היא הצליחה לחדור אל מתחת לפני השטח המלוטשים של התרבויות הזרות הללו, ולגרום לתרבות האמריקאית להיראות מוזרה באופן מפתיע.

לצורך כתיבת ספרה, גייסה ריפלי "סוכני שטח", שהיו מסוגלים לחדור לבתי הספר במדינות הללו בצורה מקיפה הרבה יותר ממה שיכלה היא עצמה.  שלושה תלמידים אמריקאים, אשר כל אחד מהם למד מחוץ לתחומי ארה"ב למשך שנה נשלחו למשימה: קים, נערה חסרת מנוחה בת 15 מאוקלוהומה הכפרית, אשר טסה לפינלנד, מקום עליו קראה בספרים בתור "מדינה של טירות מושלגות עם אבירים לבנים וקפה חזק". במקום זאת, היא גילתה כיתות רגליים בחושך מקפיא, אל עבר בית ספר משמים עם שולחנות בטורים ולוח ירוק ומיושן – ואין שום אייפד או לוח לבן ואינטראקטיבי בטווח הנראה לעין. מה שכן ניתן היה למצוא בבית הספר של קים, בעיירה הקטנה פייטרסרי, הם מורים מבריקים, מוכשרים ומיומנים היטב, אשר אוהבים את עבודתם.

כיצד, אם כך, מצליחה פינלנד לגרום למחנכיה להיות מצטיינים שכאלה?

בכך שהיא מבטיחה רמת הוראה באיכות גבוהה מההתחלה, ומאפשרת רק לסטודנטים מצטיינים להשתלב בתכניות ללימודי הוראה, אשר כשלעצמן הינן יותר תובעניות ומקיפות מתכניות דומות באמריקה. ועל כן, נוצר מעגל הוגן: מורים מוכנים יותר ומאומנים יותר יכולים לקבל יותר עצמאות, המובילה למורים בעלי שביעות רצון גבוהה יותר אשר להם סיכוי גבוה יותר להמשיך בתפקידם.

במהרה, הבחינה קים במשהו אחר השונה בבית הספר, ויום אחד היא צברה מספיק אומץ על מנת לשאול את חברותיה לכיתה אודות כך. "מדוע אכפת לכן כל כך?" קים חקרה שתי בנות פיניות. "אני מתכוונת, מה גורם לכן לעבוד כל כך קשה בבית הספר?" התלמידות נראו מבולבלות מן השאלה. "זה בית הספר", אחת מהן אמרה. "אחרת איך אוכל לסיים את הלימודים וללכת לאוניברסיטה ולזכות בעבודה טובה?" זו היתה תשובה הגיונית, כמובן, אולם היגיון זה עדיין נעלם מעיניהם של תלמידים אמריקאים רבים, אשר רבע מהם אינם מסיימים תיכון כלל. ריפלי הסבירה מדוע: "מבחינה היסטורית, אמריקאים לא היו צריכים מעולם חינוך נוקשה במיוחד, ולכן הם לא קיבלו אותו. אולם כעת", היא מדגישה, "הכל השתנה. בכלכלה הגלובלית, ילדים צריכים להיות בעלי מוטיבציה; הם צריכים לדעת כיצד להסתגל, מאחר והם עלולים לעשות זאת במשך כל חייהם. הם צריכים תרבות קפדנית".

דרום קוריאה וסטרואידים

 "קפדנות על סטרואידים "היא מה שריפלי גילתה בדרום קוריאה, היעד של אחד מסוכני השטח האחרים שלה. אריק, אשר למד בבית ספר ציבורי מצוין בביתו שבמינסוטה, היה המום בתחילה כשראה את חברי כיתתו בעיר הדרום קוריאנית בוסן מנמנמים בכיתה. כמה מהם השתמשו בכריות קטנות, על מנת לישון טוב יותר על השולחן בכיתה. רק בשלב מאוחר יותר הבין מדוע הם עייפים כל כך – הם מבלים את לילותיהם בלמידה ב,Hagwons-בתי ספר פרטיים (מעבר לבתי הספר הרגילים) בהם ילדים קוריאניים רוכשים השכלה אמיתית.הלחץ האקדמי במוסדות אלו יצא מכלל שליטה ופקידי הממשלה יודעים זאת, ומנסים לאכוף "עוצר למידה" החל מהשעה 10 בלילה. אולם, הם אינם מסוגלים לעמוד בפני תלמידים שאפתניים והוריהם, אשר מבינים כי מעבר של בחינות הסיום הנוקשות של המדינה הוא המפתח לחיים מוצלחים ומשגשגים.

ריפלי היתה מודעת לבעייתיות הרצינית של המערכת: "בקוריאה, 'גלגל האוגרים' הזה יצר כמות רבה של בעיות ככמות הבעיות שפתר". ועדיין, אם היה עליה לבחור בין "'גלגל האוגרים' לבין הליכת הירח שמאפיינת בתי ספר רבים בארה"ב", היא היתה בוחרת ב-'גלגל האוגרים' מבלי לחשוב פעמיים: "זה נוקשה ומוגזם, כן, אבל זה גם מרגיש יותר ישר. ילדים במדינות 'גלגל-האוגרים' יודעים מה הכוונה בלהתמודד עם רעיונות מסובכים ולחשוב מחוץ לאזור הבטוח שלהם; הם מבינים את ערכה של התמדה. הם יודעים מהי התחושה של כישלון, לעבוד קשה יותר וטוב יותר. הם מוכנים לעולם המודרני". תלמידים אמריקאים אינם כאלה, הם עוברים את התיכון בקלות רק כדי לגלות, מאוחר מדי, שהם חסרים את הידע והמיומנויות להתחרות בכלכלה הגלובלית.

הפטנט הפולני

התחנה השלישית של הכתבת היתה פולין, מדינה שהעפילה בזמן שיא לגבהים בדירוג ציוני המבחנים הבין-לאומיים, באמצעות הצמדות לנוסחה המשותפת לפינלנד ודרום קוריאה: מורים מאומנים היטב, היצמדות לתכנית לימודים נוקשה ובחינות מאתגרות, הנדרשות מכל התלמידים הבוגרים. בעיר רוקלו, ריפלי פגשה את טום, נער שקדן מפנסילבניה, וגילתה הבדל נוסף בין בתי הספר במדינות המובילות לבין אלו בארה"ב. בבית הספר התיכון בעיר הולדתו של טום, ספורט היה "תרבות הליבה". ארבעה כתבים מקומיים הופיעו בכל משחק פוטבול מקומי. ברוקלו, "ספורט פשוט לא היווה חלק מיום הלימודים הבית ספרי; מדוע להם? ילדים רבים שיחקו כדורגל או כדורסל בזמנם הפנוי לאחר בית הספר, אולם לא היה בלבול אודות מטרתו של בית הספר – או מה חשוב לסיכוייהם של הילדים בחיים".

בתיאוריה, ריפלי הצליחה להפוך את התרבות שלנו ואת בחירותינו להיראות משונות – מעשה גבורה של ממש בהינתן שהיא ביקרה מוסדות מוכרים ומוגנים כבתי הספר התיכוניים. ספרה מעלה שאלות ותהיות רבות, הרלוונטיות ביותר לימינו, בהתחשב בדיון הציבורי אודות ביטול בחינות המיצ"ב ובחינות הבגרות. אולם, גם במידה והתפיסה החדשנית שמספק הספר תעורר שינוי של ממש, עדיין תישאר שאלה אחת ללא מענה, והיא: מהו המחיר של ילדות אבודה?

The Smartest Kids in the World: And How They Got That Way