ההחלטה של ממשלת ישראל להטיל סגר כללי על המדינה בשל "מגפת" הקורונה פגעה במרבית ענפי הכלכלה. ראשון הנפגעים היה ענף החקלאות, המבוסס עדיין, על ידיים עובדות בכמויות גדולות, בעיקר בפריסה עונתית, כמו גם בפריסה גאוגרפית, באזורי הפריפריה

פורסם: 14.4.20 צילום: shutterstock

עבודת הידיים בחקלאות כמעט ננטשה כליל ע"י המגזר היהודי, בשל הקושי הפיזי הכרוך בה, הערכה חברתית נמוכה, ותמורה כספית ירודה. לפני שנים רבות עברו עיסוקים אלה לידיהם של בני מיעוטים, ובהמשך לגייסות של עובדים זרים שמוצאם בעיקר מתאילנד. כבר שנים נתקלים החקלאים בקושי לקבל רישיונות העסקה לעובדים אלה, שהפכו בינתיים ליקרים מפז, ומי שנזקק להם רק באופן עונתי לעונות הקטיף והאסיף, מוצא עצמו בפני שוקת שבורה, בעתות משבר וסגר, כמשבר הנוכחי.

עונות השיא בביקוש לידיים עובדות בחקלאות הן עונת קטיף הפירות: אפרסמון ופרי הדר החל מהסתיו, במרוצת החורף ועד לאביב. כך גם האבוקדו. באביב מתחיל קטיף השסק, בעקבותיו הפירות הנשירים למיניהם: משמש, שזיף, דובדבן, אגס, תפוח, ומנגו, וממש בקיץ בציר ענבי מאכל. לגידולי השדה וגן הירק עונתיות משלהם, בעיקר בחורף ובאביב, בהתאם לאזורי הארץ השונים באקלימם, כולל הנגב, בקעת הירדן והערבה.

בנקודות הקצה: בשווקים ובמרכולים נוצר מחסור חמור בפירות ובירקות, מחירם האמיר, וכתוצאה מלחץ גורמים בעלי עניין אף ניתנו רישיונות יבוא כדי ל"שמור" על המחיר שלא ימריא לשחקים, בעוד התוצרת המקומית נושרת ומרקיבה על הקרקע מתחת לעץ, או בשדה.

הפתרון שהתבקש במקרה זה היה להכריז גם על החקלאות כעל ענף חיוני ולאפשר לו גיוס עובדים, בלתי מקצועיים: מתנדבים, או שכירים פליטי חל"ת ומפוטרים מענפי המשק האחרים, הזקוקים להכנסה  כל שהיא בשל מצוקה כלכלית חריפה שנקלעו לתוכה. קבוצת יעד ענקית הם סטודנטיות וסטודנטים שנגזרה עליהם חופשה מאונס בשל סגירת המכללות והאוניברסיטאות. הבאת המידע על תעסוקה אפשרית כמו גם ארגון ההסעות, לצד אכסון זמני, בכפוף להנחיות הסגר, יכולים היו לפתור את הבעיה באופן מיטבי. תחת זאת חזינו מדי יום זעקות שבר של חקלאים, באינטרנט ובכלי התקשורת, שיבול של עונה שלמה נושר, נרקב בשדה, והחקלאי מתחנן – בואו אלי: משק.. .במושב… ורכשו את הירק והפרי במחיר עלות, או אפילו במחיר סמלי.

עבודת אדמה באוויר הצח, בין עצי הפרי או בחלקות גן הירק, ואפילו בבתי הרשת ובחממות מאווררות – אין בריאה ממנה בכלל, במיוחד בימי הסגר שהוכרז, שלא לצורך, על כל שטח המדינה, בעיצומם של ימי אביב שטופי השמש.

לו רק אפשרה המדינה, ועוד לא מאוחר מדי, התארגנויות של אנשים, מתנדבים ושכירים – לצאת למרחבי פרדסים, שדות החסה, הפלפל, הכרוב והכרובית ולסייע לחקלאים בכל עבודה בקטיף, אסיף, אריזה ושיווק  של תוצרת חקלאית – היינו נשכרים שבעתיים: התוצרת החקלאית לא היתה נושרת, נרקבת על העץ ומתחתיו, ומושמדת. החקלאי היה זוכה לראות ברכה בעמלו, ולפחות ממזער נזקיו;  העובדים היו נהנים מחדוות היצירה והעשייה באוויר הצח, ומהחזרת ערך עבודת הכפיים למקום מכובד באתוס הישראלי של חברה אורבנית של 2020. משפחות לא מעטות היו זוכות לפרנסה בכבוד, ואפילו המחסור לכאורה בתוצרת חקלאית של פירות וירקות, היה מתגלה כחזיון שווא.

* הכותב דניאל מורגנשטרן – יועץ כלכלי ומתכנן סביבתי, יליד מושב וחבר מייסד במכון הישראלי לערים חכמות

מגזין "סטטוס" מופק ע"י: