ללמוד מן הארגונים הגלובליים

פורסם: 3.5.20 צילום: shutterstock

אתחיל בסיפור. בראשית שנות השמונים, כששבתי ארצה עם המקצוע החדש והחדשני מאוד בימים ההם – יעוץ לניהול, זכיתי לעבוד עם מנהל מעורר השראה עד היום – ד״ר עימנואל שרון, שממנו למדתי לא פחות ממה שלמד ממני. הוא היה אז מנכ״ל חברת המחשבים קונטרול דטה ישראל, ואחד האתגרים שלו היה, איך לנהל חברת בת אמריקאית במציאות ישראלית. מפגש התרבויות השונות כל כך היה לפעמים גם משעשע. יום אחד הראה לי עימנואל בארון תמונות, ששלחה חברת האם מארה״ב, כדי לתלות במשרדי חברת הבת בארץ. כשראיתי אותן, הבנתי מדוע הן בארון ולא על הקירות… וגם הבנתי את גודל הפער התרבותי, שהמנכ״ל הישראלי התמודד איתו ביצירתיות. במרוצת השנים למדו החברות הגלובליות להפוך לחברות ״גלוקליות״ – שבהן משלבים בין מעט ניהול מרכזי גלובלי – להרבה ניהול מקומי לוקאלי – קרוב לשטח.

בשבח הביזור

בימים אלה, עם הכניסה לשלב הבא בניהול משבר הקורונה, שלב ההקלות, שהוא מסוכן, שכן באופן טבע י רמת חוסר הודאות עולה בו, כדאי להיזכר במה שהחברות הגלובליות למדו במשך שנים רבות -Think Global Act Local.היטיב להבין זאת די הוק, מייסד ארגון כרטיסי האשראי ויזה, שהגה את רעיון הארגון ״הכיאורדי״, שמשלב בין כאוס לסדר. הוא הבין, שארגון עולמי בריא מסתפק בכמה ערכים וכללי התנהגות מרכזיים מחייבים ומשאיר את כל היתרלהחלטות בשטח. סדר בצד כיאוס. אין אפשרות לקבל במרכז החלטות טובות מעבר למדיניות מרכזית.בימים אלה, כשרמת ״התסכול מן הבלבול״ עם המעבר לשלב ההקלות במשבר הקורונה, אני משתוממת וכועסת, כיצד התקשורת מוסיפה לתסכול מחוסר הודאות שעלה כצפוי, במקום להרחיב להסביר את הסכנות בשלב הזה של המשברולעודד את ההכלה של העמימות הצפוייה.

בשבח הניסוי בשטח
במאמר הקודם שלי בנושא התפקוד בעולם של חוסר ודאות כבר הצבעתי על כך, שאין טעם לשאול ״מה יהיה״, כי אף אחד לא יודע.עכשיו, כשמתחילים להחזיר ילדים לבתי הספר, אני שוב משתוממת על הכעס המיותר והמזיק, ״שלא היו תכניות מפורטות מראש״, כיצד לעשות זאת.שוב אני נפעמת, כמה אנשים לא מסוגלים להפנים את העובדה הבסיסית, שהסביבה מורכבת ומשתנה במהירות. הדרך הטובה לנהוג בה היא לא לנסות לקבל החלטות מפורטות מלמעלה למטה, אלא לקבוע בממשלה המרכזית מדיניות כללית בלבד, ולהשאיר את היישום קרוב למקום שבו היא מיושמת. בדיוק כמו שלמדנו מדי הוק בויזה.

בשבח האוטונומיה

לעיר בייחוד במערכת החינוך תמיד יש יתרון לאוטונומיה מקומית, ולא לניהול נוקשה מלמעלה למטה, ובעת הזו, כשיש צורך להיערך להחזרת הילדים לבתי הספר במציאות חדשה, עם כללי התנהגות חדשים, עם היערכות נדרשת כדי לעמוד בהם – כדאי שכל רשות מקומית אכן תקח אחריות ותיישם את החזרה למערכת החינוך בדרך שמתאימה בה.כפי שאי אפשר היה לנהל בעבר בהצלחה את המלחמות מן המטכ״ל בלבד גם לא בעזרת ״מסכי הפלזמה״, כך לא ניתן לנהל היום את מערכת החינוך המורכבת תמיד ומורכבת שבעתיים בעת הזו – מרחוק. רק המפקד בשטח רואה את תמונת הקרב המקומית ורק הרשות המקומית יכולה לראות, מה קורה בבתי הספר ביישוב.כל ״התסכול על הבלבול״ מיותר. כמו במלחמה כשברור, שתמונת הקרב משתנה מיום ליום, כך גם במלחמה עם נגיף הקורונה. שחררו את החבל עוד יותר! השאירו אוטונומיה ניהולית במקום שיש בו יתרון יחסי לקבל את ההחלטה. במקום שתמונת המצב מדוייקת – גם של המבנים הפיסיים של מוסדות החינוך וגם של הרכב צוות המורים וגם של יכולת ההגעה של כולם במציאות של תחבורה ציבורית מצומצמת.

לחבק את חוסר הודאות

כמו שכתבתי במאמר הקודם, בואו נלמד לחבק את חוסר הודאות. יש בה גם הזדמנויות לכיתות קטנות, לקשר אישי חם יותר מורה-תלמיד-הורים. כך גם נחנך את הילדים להכיל מורכבות וחוסר ודאות ולהנות, כפי שכתבתי במאמר הראשון בסדרת מאמרים זו – מן החיים כהרפתקה ולהתארגן בפלטפורמות מאפשרות ומעודדות זאת.

עם החזרה ההדרגתית לבתי הספר, כדאי לזכור, שהעיר היא פלטפורמה נכונה יותר מן המדינה לטובת שיפור איכות החיים של כולנו גם בשגרה וגם בחירום. תנו לממשל המקומי לשרת אותנו. כך ייקל על כולנו.בהצלחה לעיריות, לילדים, להורים ולמורים עם התחלת החזרה לבתי הספר.

_________

הכותבת היא מנכ״ל ויו״ר של קבוצת פשר יועצים לניהול ויו״ר המכון הישראלי לערים חכמותedna@pasher.co.il

עוד בסטטוס: כיצד לתפקד בחוסר ודאות – ללמוד מן הרופאים!

מגזין "סטטוס" מופק ע"י: