לא גילו להם על אפליקציית "סיקרט", הלהיט החדש שכובש את ישראל. רשת חברתית אנונימית, להפצת רכילויות, סודות, שמועות ודיבות. בלי שהכותב מזדהה ושבלי שאי פעם נדע מי הוא היה

צילום: יח"צ   פורסם: 13.8.14

הסוד יצא לדרך בפברואר 2014 בקליפורניה, כבש מיליונים והפך להיות סוד גלוי גם בארץ. בחודש האחרון הלהיט כבר הפך למגיפה. הרבה מדברים היום על האפליקציה החדשה שנקראת "סיקרט", וכשמה כן היא, מקור לא אכזב ל"סודות" שמפרסמים עליך מקורביך, בלא שאתה יודע מי הם. הלהיט החדש לקח את הקונספט של אפליקציית "ווטאספ", ועל אותו בסיס, מביא אליך לסמארטפון את ה"סודות" ובעיקר רכילות, לא תמיד נעימה ונקיה, של האנשים שאתה עומד איתם בקשר (האפליקציה מחברת אותך עם אנשי הקשר שלך והופכת אותם אנונימיים עבורך).

הייחוד כאן הוא בזה שאינך יודע מי הפיץ את השמועות והפרסומים. אחד הסודות של ה"סודות", הוא זהותו של הכותב. אינך יודע מי כתב עליך או על מקורביך ואתה טרוד רוב היום בלנסות לנחש (למי היה אינטרס לפרסם מידע על חיי המין שלי? ומי מסר את המידע על הבוס בין כל עובדי החברה?). זה המשחק – להעלות ספקולציות ואלימינציות לגבי מי אחראי להפצת השמועה או הרכילות. וממציאי האפליקציה הזו גאים לומר שגם הם עצמם, לא יודעים ולא יוכלו לדעת לעולם, מי אמר מה על מי. כך זה תוכנן.

בנסיבות אלה, הופכת התוכנה החדשה להיות כר דשא נרחב לפרסומי דיבה ולשון הרע, השמצות ושמועות, עבירות צנזורה ופרסום רשימת חללי צה"ל בטרם נודע למשפחותיהם (לדוגמא), שכן הכותב יודע שזהותו מוגנת לגמרי. הוא לא מופיע בשמו וגם אין מנגנון פרקטי שיכול לחשוף אותו. הכיצד?

ראשית, תוכנת "סיקרט" עצמה מבוססת על הרעיון שהוא לעולם לא ייחשף. כל מי שמצטרף לשירות, ומאשר את התקנון, מסכים – מבחינה חוזית – להשתתף בניסוי האנושי הזה, מתוך ידיעה שזהותו לא תיוודע וכן הוא לא יידע מי האחרים האחראים על הפצת המידע. מבחינה משפטית, אנו מקבלים את תנאי החוזה. קשה גם לראות בעתיד, אדם שנוטל חלק בשירות, ואשר "הסכים" לו, ומצליח לשכנע את בית המשפט כי לא הבין את הקונספט או לא נתן הסכמתו לו.

מעבר לזה, מאחר והמפרסמים אנונימיים, אי אפשר לתבוע אותם. גם אם היה רישום של IP (לזיהוי הגולש או המחשב), הרי בארץ נמצא הגוף המחוקק בסטגנציה בכל הקשור לחשיפת IP, לאחר שהלכת רמי מור בבית המשפט העליון (רע"א 4447/07 מור נ' ברק אי.טי.סי. [1995] החברה לשרותי בזק בינלאומיים בע"מ) קבעה כי בתי המשפט בארץ מנועים מהוצאת צווים שיורו לחברות ספקיות האינטרנט לחשוף את זהות הכותבים האנונימיים, וזאת עד שהמחוקק יאמר את דברו. המחוקק לא אמר.

מאז צאתה של ההלכה, שקראה לכנסת לחוקק חוק מתאים, חלפו טוקבקים רבים בכבל התת –ימי, וחוק – אין (היו הצעות חוק, היו ועדות מיוחדות, היו תזכירים של משרד התקשורת ומסקנות של מומחים, ושום דבר לא זז). בהיעדר חוק, גם צווים אין. איש הישר בעיניו יעשה, וזה כולל הפרה סיטונאית של זכויות יוצרים, הפרת פרטיות ובעיקר הוצאת לשון הרע ללא מורא.

אפליקציית "סיקרט", המדוברת כל כך בעת האחרונה, מאפשרת מיקסום מוחלט של כל הרוע הזה לכדי העברת מידע ללא כל בקרה, תוך שאמינותו עשויה להיות מוטלת בספק (אבל זה מעולם לא הפריע למפיצי המידע), תוך עקיפת כל חוקי הצנזורה, האתיקה, המוסר והטעם הטוב. ואולי זה סוד קיסמו של הז'אנר.

לשיטת בית המשפט העליון, בהלכת רמי מור, ממילא הקורא מייחס חשיבות פחותה למידע שהוא מקבל מגורם אנונימי באינטרנט. המשנה לנשיאה (כתוארו אז), כבוד השופט ריבלין, פסק: "מעת לעת נשמעת ביקורת על תוכנן של התגוביות ועל דרך ניסוחן. אם לומר את המעט, הרי שבתרבות המקומית לא תמיד שולטים בז'אנר זה – הלשון הצחה, הניסוח הרהוט והמסרים המעודנים. חלק ניכר מהפרסומים נושא במקומותינו אופי וולגרי ובוטה, וישנו פער בולט בין הנחרצות של הדעות המבוטאות לבין התשתית התומכת בהן. כל אלה משפיעים ללא ספק גם על הערך והמשקל שניתן לייחס לרבים מפרסומי ה-instant המופיעים באינטרנט חדשות לבקרים. אולם בכל אלה אין כדי לשמוט את הערך החוקתי העומד ביסוד השיח הזה. עצם העובדה שיש מבין התגוביות שטעמן רע וניסוחן עילג בוודאי אינו מוציא אותן מתחולת הזכות החוקתית לחופש ביטוי".

בית המשפט העליון קבע שהטוקבקים, שלא כמו עיתונות ממוסדת, זוכים ל"משקל המועט שניתן לעיתים קרובות להתבטאויות במסגרת תגוביות בכלל, ובמסגרת תגוביות אנונימיות בפרט; ריבוי התגוביות באופן שלעיתים קרובות הפרסום המשמיץ "נבלע בהמון"; והנגישות של הנפגע-עצמו, ושל שוחרי טובתו, לאותם אתרים שבהם נעשה הפרסום הכולל לשון הרע, והיכולת לפרסם הכחשות ותגובות מתאימות… כל אלה עשויים לעיתים תכופות לייתר את הצורך האמיתי בקיומה של תביעת לשון הרע, ואף להפוך את טענות הנפגע ל"זוטי דברים".

אפשר להבין ששופטי בית המשפט העליון ודאי אינם גולשים ב"סיקרט". הם אנשי עידן קודם, וגם לפייסבוק לא נכנסו (רק לאחרונה הותר לשופטים להיכנס, באופן מאוד מגביל, לכרטיסי הפייסבוק, ורובם עדיין לא שם). לא בטוח שנכונה הקביעה שלהם כי כיום מייחסים חשיבות נמוכה יותר לפרסומי אינטרנט מאשר לעיתון המודפס. יש שיגידו שהעולם משתנה בעניין זה. אבל בינתיים ברור, לפי הפסיקה הזו, כי גם אם ידענו מי עומד מאחורי הפרסומים ב"סיקרט", בית המשפט לא היה מחמיר עם הנתבעים שלנו.

כך שההמלצה הטובה ביותר היא להתגבר על יצר הסקרנות ולא להיכנס לאפליקציה. לא לגרות את אנשי הקשר לרכל עליכם. לא להפיץ או להיבנות ממידע – לא בהכרח אמין ומבוסס – שמתגולל שם. לא לפרסם דברים סודיים, כי גם אם לא יחשפו את הזהות שלכם, יכול והמידע שברשותכם כל כך מוכמן וסודי, עד שהקורבן הנבגד יזהה בו את טביעות אצבעותיכם.

רק לפני ימים אחדים (28/7/2014), בוועידת לשון הרע של לשכת עורכי הדין (הכותב עומד בראש הוועדה והנחה את הכינוס), בפאנל עם שופטי בתי המשפט בתל אביב, איבחנה השופטת מיכל אגמון-גונן כי עידן האנונימיות הסתיים והלכת רמי מור כבר אינה פוגעת בתביעות הדיבה, מאחר ולדבריה, הרשתות החברתיות שינו את כללי המשחק. הכותבים גלויים, תמונתם ושמם ידועים, הם פועלים מתוך כרטיסים מזוהים, ומאחר ורוב המהומה באינטרנט מתנהלת ברשתות כמו פייסבוק ואחיותיה, הרי שבעיית זהות הנתבע – נפתרה. ובמילים אחרות: הושמצתם? רוצו להגיש תביעה.

כבוד השופטת כניראה לא גילתה עוד את "הסוד". לו הייתה מסתודדת באפליקציה החדשה, הייתה נחרדת לגלות כי בינתיים יש לרשויות החוק כאב ראש חדש להתמודד איתו: מידע פנים בורסאי, המלצות על מניות למטרות לא כשרות, פגיעה בפרטיות של אנשים על ידי מקורביהם, פורנוגרפיה, פדופיליה, ובעיקר דיבה. הכל מפורסם, ללא כתובת להיפרע ממנה, ללא ביקורת, צנזורה, טאקט או חשבון נפש. הכל כולל הכל, והפעם, באמת אין דין ואין דיין. אין כתובת לתבוע. ואין רחמים. אין פרטיות. וכבר אין גם סודות.

* עו"ד רון לוינטל הוא מומחה לדיני לשון הרע

Tags:  אחריות חברתית אסטרטגיה טיפים תרבות ארגונית