שיחה עם הפסיכולוג התעסוקתי והארגוני איתן מאירי על ספרו: "המגפה השקטה במקומות העבודה"

צילום: shutterstock

מהי אותה מגפה?

מצב בו באופן עקבי ולאורך זמן מתעמרים בעובד. המתעמר יכול להיות המנהל שלו או עובד אחר. דרך  השפלה, מידור או הקטנה שלו תוך כדי כך נגרם לו סבל, צער ונזק גופני ונפשי.

באיזה מינון התופעה צריכה להתרחש כדי שתיחשב התעמרות ולא סתם הצקה טורדנית?

זו לא צעקה אקראית או הערה ביקורתית לעובד הניתנת בנוכחות עמיתיו, אלא התנהגות שיטתית הנמשכת לפחות שלושה חודשים.

מי קבע את הקריטריונים?

התחום השייך לפסיכולוגיה תעסוקתית והחל להיחקר בשנות השמונים. במשך הזמן החוקרים קבעו את הקריטריונים להתעמרות.

איך אתה נחשפת לתופעה?

נתקלתי בה גם בעבר אבל לא ראיתי בזה ISSUE כי מנהלים שרדו בעובדים שלהם דווקא נתפסו באופן חיובי, כהישגיים וממוקדי משימה. יום אחד קראתי בעיתון שעובדת בחברה בארה"ב זכתה בתביעת פיצויים גדולה על כך שבעלה התאבד בעקבות התעמרות במקום העבודה*. אז הבנתי שצריך לעשות משהו בעניין, כי אף אחד לא מדבר על זה.

איזה אחוז מהמנהלים נתפסים כמתעמרים, והאם יש הבדלים בין ארצות שונות?

המחקרים מצביעים על כשני אחוזים מהמנהלים, והנתונים די דומים בארצות השונות. אבל חשוב להדגיש כי למיטב ידיעתי המחקרים נעשו בעיקר במדינות מערביות מפותחות ולכן הנתונים מתייחסים רק אליהן.

למה מנהלים מתעמרים בעובדים שלהם?

בחלק מהמקרים המקור הוא הפרעות נפשיות, חד וחלק. ויש מי שחסרים כישורי ניהול בסיסיים שבאים לידי ביטוי בהתנהגות פוגענית.

מהו סוג ההתעמרות הרווח ביותר?

מניפולציות רגשיות.

אלו מצבים שקשה להגדיר אותם.

נכון, ולכן הם רווחים. כי לא תמיד אדם מבין שזה מה שקורה לו; וכאשר הוא מגיע להבנה שעושים עליו מניפולציות רגשיות, אז הוא כבר נמצא עמוק במצב לא טוב.

מי שמתנהג כך מוצא לו קורבן תורן, או שדפוס התנהגות כזה מאפיין אותו גם מול עובדים אחרים?

בדרך כלל ל"פוגען" (כך אני קורא לו) יש את הקורבן התורן שלו. ואם הקורבן עוזב את העבודה אז המחקרים מראים שבממוצע אחרי ששה שבועות הפוגען יימצא לו קורבן חדש. זה צורך נפשי שלו, לחוש "גדול" על ידי כך שהוא מקטין מישהו אחר.

ניתן לאתר אישיות פוגענית במבחני מיון?

להערכתי כן, אבל זה לא נבדק. גם כאשר מבחינים בפועל בקיומה של התופעה, לא נותנים לה את הפרשנות הנכונה ומתעלמים ממנה. למשל, כשמקדמים מישהו לתפקידי ניהול לא בודקים אם קיימים אצלו מאפייני אישיות בעייתיים.

עד כמה מי שפוגע או נפגע בגיל בית ספר יהיה כזה גם כאדם בוגר במקום העבודה?

בערך בשליש מהמקרים יש חזרה על דפוס התנהגות שהיה בבית הספר, בין אם האדם היה הפוגען ובין אם היה הנפגע.

למה צריך לכתוב על זה ספר?

היה חשוב לשים את הדברים על הבמה. אי אפשר לטפל בדבר אם לא מודעים לו. הוא נועד להציג את התופעה, לתת לה שם, ולתאר את המאפיינים שלה כדי שאפשר יהיה לטפל בה, להקטין ולשרש אותה. המטרה שלי היא ליצור במקומות העבודה אפס סובלנות לתופעה וגם שיהיה חוק שיאסור אותה ויחייב לטפל בה. כמו בהטרדה מינית. אני מטפל באנשים שעברו התעמרות במקום בעבודה והספר גם מסייע להם להבין שזה מה שהם בעצם חווים.

מי מממן את הטיפול, הם או מקום העבודה?

הם. מקום העבודה בדרך כלל מתעלם מהתופעה. אני מסייע לאנשים האלה להתמודד עם ההתעמרות. לטפל בפוסט-טראומה שנגרמה להם ולעיתים גם לתת חוות דעת לבתי משפט.

אז מדובר באנשים שעזבו את מקום העבודה.

יש מקרים שמגיעים אלי אנשים שכבר עזבו את מקום העבודה, או נמצאים לקראת עזיבה, והם גם מבקשים להכין את התיק שמתאר את מסכת ההתעמרות עברו, כדי לתבוע פיצוי על מה שקרה להם לאורך זמן. אבל לעיתים, כאשר נבנה תיק מוצק, הם יכולים לבוא למעביד ולהציג לפניו הוכחות ברורות למה שקרה. כך שאין לו ברירה אלא לעשות משהו בנידון.

למה אתה משתמש במילים "אין לו ברירה", למעסיק אין אינטרס לטפל בתופעה?

ב-75% מהמקרים, בעולם כמו בארץ, מעסיקים מתעלמים מהתופעה; ובאותם מקרים שהם מנסים לטפל בה הם רק מחמירים את המצב. הם דווקא עוזרים לפוגע.

למה הם נוהגים כך?

כי יש מיעוט תלונות וממילא מצפים מעובד לפתור בעיות ולא להציף אותן. הפוגענים נחשבים בדרך כלל לאנשים חזקים ומתוחכמים שלא רוצים להתעסק אתם. ובכלל, כל הנושא הוא לא נעים וארגונים מעדיפים שלא להתעסק בזה, הם אומרים: "שאנשים יסתדרו ביניהם".

באיזה סוג של ארגונים התופעה רווחת במיוחד?

מערכות חינוך – מבתי ספר ועד אוניברסיטאות ומכללות; מוסדות בריאות כמו בתי חולים, בתי אבות גריאטריים ומוסדות שיקום; וגופי אכיפת חוק.

ארגונים ששייכים בדרך כלל לסקטור ציבורי. למה דווקא בהם?

ככל שהניהול בארגון הוא שקוף, נאור ומתקדם כך קטן הסיכוי שהתופעה תתרחש בו. בסקטור הציבורי הניהול פחות נתון לתחרות, ושיקולי הקידום בו הם לא תמיד השיקול של קידום האדם הטוב והמתאים ביותר. יש גם את מוסד הקביעות ולכן אנשים נאלצים לסבול במקום העבודה יותר מאשר בסקטור הפרטי.

זה רק רמת הניהול, או שיש גם מאפייני תעסוקה שמשפיעים על היווצרות התופעה?

גם מאפייני תעסוקה. למשל, בבתי חולים יש משמרות ארוכות, אנשים נמצאים הרבה יחד, נוצרים מצבי קיצון בין שעות של בטלה מאונס לבין אירועים עתירי אדרנלין. יש גם את ההיררכיה המקצועית הברורה, את המעמדות. של הדוקטורים בבתי החולים, או באקדמיה; או קצינים מול בעלי דרגות אחרות.

איזה אחוז מהנפגעים מתלוננים?

להערכתי, כ-5% מהמקרים. די דומה לאחוז התלונות על הטרדה מינית.

* התעמרות בעבודה מכונה באנגלית "Workplace bullying" וזכתה לערך בשם זה בויקיפדיה באנגלית. ערך זה תורגם ומופיע בויקיפדיה בעברית, עם התאמות מתבקשות. שמו: "בריונות במקום העבודה".