דרושה רפורמה בהבנת התפקיד ההיסטורי של הקיבוצים

פורסם 19/05/13 י,  צילום: אברהם סוסקין

בתמונה: הקומונה החדרתית באום ג'וני 1910, לימים דגניה 

אני יליד שנת 1940, בן דגניה א' וחבר בה מגיל 18 ועד היום. בין השאר יוצא לי להדריך קבוצות תיירים מהארץ ומחו"ל ב"חצר הראשונים" והמוזיאון בדגניה וכך גם חזרתי לשורשים, לסיפורים ולעובדות. חלק מן העובדות, בזכות גילי המתקדם, עוד נמצאות בזיכרוני.

 מאמרו של אורי יזהר (עבר זמנו בטל קורבנו), שלבושתי אני מודה כי אינני מכירו ואינני יודע מה הרקע שלו, לוקה בחלקו באי-דיוקים היסטוריים, אי-ידיעת העובדות ופרשנויות שחלקן פשוט מוציאות את עצמן מן הקונטקסט ההיסטורי וחלקן הן כמובן דעות פרטיות שזכותו לאמצן על פי השקפת עולמו.

העבודה השכירה

כל מי שמכיר ועוסק בהיסטוריה של התנועה הקיבוצית – ודגניה בראשה כקבוצה הראשונה – יודע כי אחד העקרונות המכוננים של התנועה היה העבודה העצמית. לא לשכור אחרים. לבצע עד כמה שניתן בעצמנו. לשכור פועלים זהו ניצול ואנחנו איננו רוצים להיות מנצלים!

אני זוכר כנער את ראש הממשלה הראשון דוד בן גוריון נואם בעמק הירדן בתחילת שנות ה-50 על הקמת המעברה בצמח ודרישתו מכל קיבוצי עמק הירדן להיערך לקליטת גלי העלייה, לפתח ענפי חקלאות עתירי עבודה ולספק עבודה ופרנסה לעולים החדשים. חבר דגניה ואחד מן האידיאולוגים הגדולים שלה, יהושע מנוח, ענה לו בחום: "אנחנו לא נקבל עובדים שכירים כי זה בניגוד לאידיאולוגיה, לאמונה ולתפיסת חיינו". בן גוריון ענה לו: "חבר מנוח, פעם המשימה הייתה הקמת המדינה. היום המשימה היא קליטת העלייה. אתם תקבלו את העולים ותתנו להם עבודה ופרנסה על אפכם ועל חמתכם". כך נהיה! המעברה הוקמה בצמח, כל הקיבוצים פיתחו את ענפי החקלאות ובעיקר גני הירק עתירי עבודת כפיים, קיבלו את העולים החדשים ועשרות שנים זה היה מקור פרנסתם של העולים עד להשתקעותם במקומות הקבע. עם רבים מהדור השני והשלישי אנחנו עדיין בקשרים כאשר לעיתים אנחנו נותנים עבודה להם ולעיתים נותנים הם לנו! מובן שבמסגרת קליטת העלייה התגייסו רבים מחברות וחברי העמק לעזור לעולים בנושאי גידול ילדים, רפואה מונעת, חינוך וכד', בהתנדבות כמובן.

בית המגורים הראשון בדגניה א' "חצר ראשונים", 2009,  צילום: אבישי טייכר

מאוחר יותר כל(!) התנועות הקיבוציות ניסו לצמצם ולהפסיק את העבודה השכירה (המנצלת, כזכור), בישיבות מרכז, מועצות, ועידות, בעזרת הקמת קרנות וכד'. אחת הדרכים הייתה העברת פועלים מהחקלאות לענפי התעשייה שהוקמו מאוחר יותר בקיבוצים, בין השאר מתוך הידיעה שתנאי ההעסקה והעבודה במפעלים טובים יותר ומאפשרים למשפחות להתפרנס יותר בכבוד. גם אצלנו בדגניה אמר פעם חבר וותיק, ברוך ליס, מהעלייה השלישית, מאלה שהמציאו את "כיבוש העבודה" וכמובן שהתנגד בשעתו לעבודה השכירה: "אני לא רואה בכך פסול שאנחנו נותנים מקום פרנסה מכובדת למשפחה מטבריה אצלנו במפעל!".

"כרישי הנדלן"

אינני רוצה להיכנס לסוגיה של הקרקעות ובג"ץ ה"קשת המזרחית". גם כאן הכותב (אורי יזהר) מוטה ומתעלם מהמון עובדות היסטוריות. לבוא בסוף המאה ה-20 ותחילת המאה ה-21 ולדבר על קרקעות מבלי להתייחס להיסטוריה הקצרה של המדינה בדרך זוהי בורות, מגמתיות ואי הבנה וראיית הדברים בהיבטם מן העבר. הקיבוצים, בניגוד למושבים אבל בהתאם להשקפת עולמם על העיקרון ש"אין רכוש פרטי" – לא בגד, לא בית וכמובן שלא קרקע – ברחו כמו מאש מהצעת המוסדות הלאומיים בשנות ה-70 לקבל את הקרקעות לבעלותם. בניגוד למושבים כמובן. התנועות אף נתנו הוראות לקיבוצים להודיע בכתב על הסכמתן להעביר את הקרקעות שברשותם בחוזי חכירה לדורות לידי מינהל מקרקעי ישראל (ממ"י). אלו הקרקעות שאכן ניתנו לקיבוצים על ידי המוסדות של "המדינה בדרך" אך הם ניתנו להם על פי יכולת הקנייה של "המשרד הארצישראלי", פיק"א, יק"א וקק"ל בהמשך ובתנאי שתהיינה קבוצות של חלוצים, חדורי משימה ואידיאולוגיה ("פראיירים" במושגים של היום, אורי יזהר) שתהיינה מוכנות להתיישב ב"שום מקום" לבנות נקודות ישוב ולחיות בהן. כל "תכנית החלוקה" של האו"ם מ-1947 הסתמכה על נקודות אלו. יחשוב מי שיחשוב וינסה לדמיין ולהעריך איך הייתה מתנהלת מלחמת השיחרור ואיך היו נקבעים גבולות המדינה ב-1949 ללא אותם "שודדי הקרקעות" וכרישי הנדל"ן. לבוא ולרצות חלק באותן קרקעות חקלאיות הממשיכות להיות מעובדות על ידי אותם החקלאים שדואגים להספקת התוצרת החקלאית לשווקים, באיכויות הטובות בעולם ובעמל כפיהם – זוהי פשוט דרישה מחוצפת, חסרת הגיון, חסרת ראייה היסטורית ומערכתית ונוגעת בשרירות לב לשמה.

לא יהיה איש שמח ממני אם התנועה הקיבוצית תחזור להיות ה"סמן הימני" של המדינה בצבא, בביטחון ובהובלה מוסרית וערכית כבעבר. אני מאמין שמנהיגי התנועה עושים את המירב לשם כך. איננו רוצים וצריכים לקבל עצות מבעלי דעה כזו או אחרת. אם יש לכם רעיונות, מחשבות ובעיקר נכונות להתגייס ולהשפיע במעשים ולא במילים, בטוחני כי גם בעידן הקיבוצים המשתנים תמצאו בנו אוזן קשבת וסדן להלום עליו.

צילום: shutterstock

* הכותב הוא חבר קיבוץ דגניה א' ושימש בעבר בין היתר בתפקיד מזכיר המשק

• מאת: עודד גנני
• צילום: אברהם סוסקין

• פורסם 19/05/13