תלמידו ואחיינו של פרופ' יוסף אגסי, ד"ר חן יחזקאלי, מציע עדשה מאירה למורשתו: "עקרון דרישות המינימום" – לא לדרוש יותר מן ההכרחי, ולדרוש את ההכרחי ללא פשרות. בין פופר ל"החברה המתואמת", בין אנקדוטות אישיות להמלצות יישומיות לניהול באי-ודאות – הראיון חושף מחשבה נועזת ומעשית
בין מורשת לחיים
הראיון של ד"ר עדנה פשר עם ד"ר חן יחזקאלי – אחיינו ותלמידו של פרופ' יוסף אגסי ז"ל – מציע הצצה נדירה אל המפגש בין פילוסופיה לחיים עצמם. מעבר להילת ההוגה, מצטייר אדם שחי את רעיונותיו באומץ בלתי מתנצל: יחסי אנוש נטולי היררכיה, ביקורת כמעשה ציבורי ולא פרטי, ושיטה עקבית לפעולה בעולם מורכב – "עקרון דרישות המינימום".
לא קנאה, לא השפלה: תיקון מיתוסים
במהלך הראיון יחזקאלי מתקן שני דימויים רווחים. הראשון – הטענה שיוסף אגסי קינא בתהילתם של תומס קון ופאייראבנד. לדבריו, אגסי "ביזה את הנהייה אחר תהילה" ולא את התהילה עצמה; חייו העידו על שוויון מוחלט ביחסו לבני אדם, מן המלכה ועד הקבצן, ועל רתיעה מטקסי חשיבות. השני – הסיפור כי "הלבין את פניו" של קרל פופר. יחזקאלי מדגיש: אגסי מתח ביקורת עניינית על רעיונות ולא על אנשים. אם פופר ביקש שיטה של ביקורת בפרטיות, צחוקו של אגסי ביטא עיקרון: ביקורת חשופה לציבור היא תנאי לשיח מדעי בר-תיקון.
רגישות ורציונליות: מחלוקת פוריה
פשר מדגישה את ערך הכבוד למורים ואת הממד הרגשי בקשרי תלמיד-מורה, ואף מספרת על רגישותו של אגסי בסיטואציות מסוימות – כמו שיחו עם ח"כ לשעבר אבי דיכטר. יחזקאלי מאזן: אגסי לא תמיד התחשב ברגישויות של בני שיחו ואף נהג לעתים בחדות לשון. הדיאלקטיקה בין רגש לרציונליות אינה נפתרת – היא הופכת לחומר הבניין של שיחה כנה.
אהבה–שנאה: חניכה ללא הנחות
החלקים האישיים בראיון חריפים לא פחות מהתזה הפילוסופית. יחזקאלי מתאר אהבה–שנאה עזה כלפי דודו–מורהו, עד כדי תחושת רצון "להרוג אותו ולהיות כמוהו" בעת ובעונה אחת. כשנקלע למשבר קיומי, אגסי הציב בפניו שלוש אפשרויות טריביאליות–ברוטליות: להישאר כפי שהוא, להשתנות או למות. הפשטות המצליפה הזו, מלמד יחזקאלי, אילצה אותו לבחור בחיים של חשבון נפש והשתנות.
מן הפרטי אל העיוני: המסטר והדוקטורט
המסלול האקדמי של יחזקאלי נולד מהמפגש עם אגסי. עבודת המוסמך שלו נולדה משאלה פשוטה ונפיצה: מתי ראוי לשבור את הבלעדיות המינית? הדיון חצה גבולות דיסציפלינריים ושזר הגויות קלאסיות (כגון רסל) וספרות עכשווית ("נישואים פתוחים" של ג'ורג' ונינה אוניל), כדי לבחון סיטואציות חיים במקום דוגמות. בדוקטורט עבר מן השאלה "נכשל/הצליח" של החינוך הקיבוצי לשאלה עמוקה יותר: מה המחיר ומה מידת האחריות של מערכת חינוך על הנזקים שהיא מחוללת. המדד איננו הצלחה בלבד – אלא גם עלות אנושית.
עיקרון דרישות המינימום: כפול ומחייב
ליבת המורשת שמציג יחזקאלי היא "עקרון דרישות המינימום" – זוג עקרונות תאומים:
- אל תדרוש מעצמך ומהאחרים יותר מן ההכרחי.
- את המינימום ההכרחי – דרוש במלואו.
זו אינה פשרה רפויה; להפך – זו משמעת מחשבתית וארגונית. במקום להציב יעדי-שיא בלתי מושגים ולחיות באשליית שלמות, בוחרים בפלטפורמת מינימום שמאפשרת תנועה, למידה ושיפור.
מן המעבדה לניהול: מינימום כמתודולוגיה פעולה
הדיון חוצה אל עולם הניהול. פשר מחברת בין עקרון המינימום לבין מתודולוגיות עכשוויות כמו MVP – יציאה לשוק עם מוצר בסיסי כדי ללמוד מהר. היא מביאה מן השדה הרפואי בעת קורונה דוגמה של ניסוי וטעייה מושכלים ביחידת טיפול נמרץ: כאשר אין פרוטוקול, פועלים בצעדים קצרים, אוספים נתונים, משפרים. זהו מינימום כהכרח – ולא כוויתור.
באותו רוח, יחזקאלי מציע להחליף את המטבע הפופריאני של "חברה סגורה" ב"חברה מתואמת": חברה שמעריכה תיאום ושילוב יתר, במחיר של סגירות. ההצעה הלשונית הזו מטמיעה שיעור ניהולי: לקרוא לתופעות על שם הערך המרכזי שלהן – לא רק על שם מחירן.
בין חז"ל לשדה הקרב: מינימום כמייצב נפשי
המינימום ההכרחי מופיע גם במסורת ישראל. ההבחנה החז"לית בין יציאה ידי חובה לבין הידור מציבה גבול שפיות: אם הידור הוא חובה, אין עוד חירות. ההבנה מהו המעט ההכרחי מאפשרת פעולה מתמשכת ללא שחיקה. מן הצד השני, סיפורו של רמי הרפז, טייס השבוי שמנהיגותו נשענה על רצף יעדים קצרים ("מתכוננים לשבת", "מתכוננים לחנוכה"), ממחיש את אותו עקרון בתנאים קיצוניים: לא להתעכב בצומת, לפעול עד נקודת ההחלטה הבאה.
פוליטיקה של מינימום
במשפט אחד שנזרק בסוף הראיון, מציע יחזקאלי יישום מדיני של העיקרון: להציב מטרות מינימום מדידות ומוסכמות – למשל "הכנעת" אויב במקום "חיסולו" – כדי לאפשר פעולה מתואמת, שלבי ביניים והצלחה מצטברת. אפשר להסכים או לחלוק; קשה להתעלם מן העקביות הלוגית של המתודה.
אחרית דבר: שיעור למנהלים (ולכולנו) מורשתו של יוסף אגסי, כפי שהיא מתגלה דרך עיניו של ד"ר חן יחזקאלי, היא קריאה כפולה: להיות קפדנים במינימום, ולשחרר מן המקסימליזם המשתק. ביקורת היא ציבורית, לא אישית; יחסי אנוש הם ערכיים, לא טקסיים; והתקדמות נבנית מצעדים קטנים, מדידים, אמיצים. למנהלים, לאנשי אקדמיה, ולכל מי שפועל במציאות משתנה – זהו שיעור של שכל ישר עם עמוד שדרה
מגזין "סטטוס" מופק ע"י:
עוד ב"סטטוס":
