
מנהיג צריך כל הזמן להבין שתקלות שנובעות משיקול דעת מוטעה הן בלתי נמנעות ויש לנצלן לשיפור תהליכי קבלת החלטות. זה ההבדל בין מנהיגים למבקרים. מנהיג בודק את התקלה – האם זו היתה טעות בשיקול דעת או רשלנות, אין סדנא לתקלות."
בעיצומה של תקופת הבחירות, כשסוגיות של מנהיגות לאומית מטרידות את כולנו, ביקשתי לשוחח על כך עם ידידי הותיק, אבי דיכטר, השר להגנת העורף וראש השב"כ לשעבר.
נפגשנו בקפה השכונתי, וכשנכנס, ניגש אליו שכן ואמר לו: אני שמח לראותך – "רציתי לומר לך שאתה נותן לי הרגשה שיש על מי לסמוך!"
וכך גלשנו מיד בטבעיות לנושא הראיון:
"זה בדיוק מה שהכי מטריד אותי. שחלילה, לא יהיה על מי לסמוך. שלא ניפול חלילה בידי אנשים, שהמדינה לא מעניינת אותם בעדיפות ראשונה. אני לא יכול לסבול, שמישהו אומר, שהמדינה תחכה".
עברנו יחד על כל רשימת השאלות שהכנתי יחד עם הצוות שלי ואבי דיכטר ממשיך:
"למנהיג אסור להיעלב ואסור להתרגז. שניהם בזבוז זמן, שלא מאפשרים לו לעשות דברים אחרים." ביקשתי סיפור לדוגמא.
"כשבנינו את הבית באשקלון היו אצלנו ערבים, שעבדו בטיח. אני באותה תקופה משרת בצידון ומגיע הביתה רק בסופי שבוע. היגעתי ביום שישי והבאתי ניילון, כדי שיכסו בו את הגג שלא ייכנס גשם פנימה. היגעתי לשבת כעבור שבוע וכל הבית מלא מים, נזק של אלפי שקלים. כעסתי ושאלתי את הטייחים, מדוע לא כיסו את הגג כפי שביקשתי. אמרו, שכן כיסו, אבל הניילון עף עם הרוח. לא עניתי. בסוף היום הייתי צריך לתת להם עשרת אלפים ש"ח. סיכמתי איתם, שאשאיר להם את הכסף תחת האבן. השארתי רק ששת אלפים. כשגילו ושאלו מדוע – אמרתי שיכול להיות שהיתר עפו ברוח… הקבלן בתגובה אמר: "בחיים לא ננצח אתכם היהודים, כי תמיד אתם יותר חכמים מאיתנו".
בגיל צעיר יותר אולי הייתי זורק אותם מן העבודה, אבל בשלב ההוא זכרתי, שהבאתי אותם לעשות טיח, וכדאי לא להתרגז ולא להיעלב ולאפשר להם לסיים את העבודה למרות מה שקרה. הם לא העזו לבקש את ארבעת אלפי השקלים הנותרים…
דוגמא נוספת לעניין זה: כשהייתי ראש מחלקה באגף הדרומי בשב"כ (מקביל לאל"מ בצה"ל) ביקשתי להתקדם לדרגת סגן ראש האגף, וראש השירות לא קיבל זאת. היתה אז תפיסה בשב"כ ש"עזתים" (מי ששרתו במרחב הדרומי) לא יכולים להיות ראשי אגפים – כולם באו ממרחבים אחרים, בעיקר מירושלים. לאחר שעשיתי הערכת מצב, ביקשתי מיעקב פרי (שהיה אז ראש השירות) לעבור מתפקידי במרחב הדרומי לתפקיד ראש מחלקת ההדרכה בשירות, מה שנחשב לירידה דרמטית בשב"כ, שכן התפקיד לא היה בליבת העשייה. אני עשיתי הערכת מצב אסטרטגית: מאחר שכל חיי גדלתי בדרום, כנראה לא אצליח להתקדם משם. החלטתי על ירידה צורך עלייה, וכשפרי שאל, מדוע ביקשתי להיות רמ"ח הדרכה, הסברתי לו, שאני רוצה להיחשף לכל השירות. קיבלתי את בקשתי ולאחר שנתיים מוניתי ישירות, ללא תקדים, לראש אגף. מסתבר שירידה לצורך עלייה, אכן איננה רק מונח פיזיקלי.
כשבקשתי לקידום לדרגת סגן ראש אגף נדחתה, יכולתי להיעלב ולעזוב את השירות. אבל למנהיגים אסור להיעלב. צריך להיות להם רעב לעוד אחריות.
גם כשהייתי רכז שטח, והיה רכז שעזב או הועזב והיציעו לחלק את האחריות לשטח שלו בין האחרים, עד שיבוא רכז חדש, אמרתי – "אין צורך, אני אקח את השטח עד שיגיע החדש. אף פעם לא פחדתי לקחת אחריות."
אחת הבעיות הקשות של מנהיגים היא אי לקיחת אחריות. כשזה קורה והם מחלקים אותה לאחרים נוצרים תפרים שמחלישים את הביצועים, כשהתלוננו בפני על עודף אחריות, שאלתי – " איך זה עובד בסין?." האם שם אפשר לומר מה גודל האחריות הרצוי – אחד למליון? לשני מליון? תמיד אפשר להיות אחראי ליותר . חשוב רק לדאוג, שתחתיך יהיו אנשים שיודעים מה לעשות.
תמיד הקפדתי לא להיות יחידי, שיודע מה לעשות. גם כשר, המנכ"ל חייב לדעת את מה שאני יודע. גם כשהייתי ראש השב"כ דאגתי לעדכן את ראש המוסד ואת ראש אמ"ן בכל מה שידעתי, ודאגתי שהסגן שלי ידע מאה אחוז של הידע שלי.
בנושא הסגנים יש לי משנה סדורה. אני מאמין שסגן חזק הוא יתרון. רבים פוחדים לשים סגן חזק. אני בעד ניהול בשניים. (הערה: כאן הוספתי אני – "כמו במשפחה" ואבי הסכים איתי בהתלהבות).
התרומה של עמי איילון כראש השירות הייתה בתחום זה. הוא הכניס תצורות ניהול חשובות, למשל, ניהול בשניים. הוא הושיב את סגן ראש השירות לידו בראש השולחן בדיוני המטה, זה לא מובן מאליו. יש בזה מסר ואומץ. אימצתי זאת. אנשים מבינים ממה שהם רואים."
ועוד בענין אומץ:
"הדבר הכי חשוב אצל מנהיגים הוא לקבל החלטות מה לעשות. כמו שאת אומרת – התשובה לשאלה "מה לעשות היא לעשות!" (תודה!) הביקורת הכי קשה שלי על ציפי לבני היא, שהייתה ראש קדימה שלוש וחצי שנים ואין לה החלטה אחת כזו – מה כן לעשות. (להבדיל ממה לא לעשות).
אני טוען, שמנהיג שלא יודע להחליט מה לעשות, אין לו אומץ ו/או ידע ו/או ניסיון ו/או חזון. אני תמיד מחפש אומץ במינויים חדשים – גם כראש שב"כ וגם כשר. כשמביאים לי שני מועמדים זהים במידת התאמתם, אני מבקש שיביאו לי דוגמאות שבהם נכשלו בשיקול דעת ולא, מתוך רשלנות. מי שפעל באומץ ונכשל בשיקול דעת – יש לו נכס שאי אפשר לקנות בשום מקום. למשל, להבין בשב"כ, מיהו מקור בוגד, אי אפשר לספר. טעות בשיקול דעת מותירה צלקת מלמדת.
כל אחד עושה טעויות בשיקול דעת. אני יודע על עצמי, כמה לקחים חשובים הפקתי מתקלות בשיקול דעת.
מנהיג צריך כל הזמן להבין שתקלות שנובעות משיקול דעת מוטעה הן בלתי נמנעות ויש לנצלן לשיפור תהליכי קבלת החלטות. זה ההבדל בין מנהיגים למבקרים. מנהיג בודק את התקלה – האם זו היתה טעות בשיקול דעת או רשלנות, אין סדנא לתקלות."
כאן חוזר אבי דיכטר לאחת השאלות שהוכנה על ידי הדס רז, יועצת בצוות שלי –
מה יכול להפיל מנהיג?
"רק המנהיג יכול להפיל את עצמו. כי אם אתה טוב, תבנה כל הזמן תחתיך מבנה שיעזור לך. כרמי גילון היגיע לתפקיד ראש השירות כמה חודשים לפני רצח רבין. ברור, שלא יכול היה להיות אחראי לבניין יכולת האבטחה. אבל עם כניסתו היה צריך לשאול את עצמו, איפה נקודות התורפה בארגון, איפה אפשר לחטוף מכה. היחידה לאבטחת אישים היתה יחידה אליטיסטית בעיני עצמה. שבוע לפני רצח רבין אמרו שם בתשובה לשאלה, שאין להם מה ללמוד מיחידות מקבילות אחרות בעולם!- זו שחצנות מסוכנת.
כשעמי איילון היגיע (לתפקיד ראש השב"כ), הוא שאל כל אחד מאיתנו – "ממה אתה מוטרד יותר מכל דבר אחר." אחרי שמאתרים – לשם יש להפנות 90% של המשאבים."
על נטילת סיכון
"אני אומר לאנשי – אתם תבואו עם סיכונים , שאתם רוצים לקחת, ואני צריך לאשר. זו המשימה הכי קשה למנהיג – נטילת סיכוני חיים ולהבדיל כסף ופרסטיז'ה.
במבצע "עמוד ענן", כשנפלה הרקטה הראשונה בתל-אביב וסירנה הכניסה יותר משני מיליון איש למחסה, הוחלט לפרוש סוללה חמישית של "כיפת ברזל" בגוש דן. אולם, פרישה עדיין איננה יכולת הפעלה. מיד כינסתי אצלי את כל הגופים הרלבנטיים ואמרתי, שנקבע איך מפעילים אותה. היה ברור, שכל גוף צריך לוותר על משהו לטובת העניין ובכך ליטול סיכון בתחומו. ובהמשך – כבר באותו לילה קיבלתי אישור הפעלה, כנדרש, מראש הממשלה, ולמחרת, שעתיים אחרי שהסוללה הוכרזה כמבצעית – התבצע היירוט הראשון!
מנהיגות דרושה כדי לקחת סיכונים. כל השאר – גם אמא שלי יכולה לעשות!
אני זוכר את אהוד ברק כמנהיג במבצע שחרור חטופי מטוס סבנה. את תנועת הידיים לכניסה לתוך המטוס. זו יכולת מנהיגות. כשצריך לצאת לפעולה, כשצריך להתחיל משהו חדש – זה תמיד כרוך בסיכון גדול!"
לדעת מתי כוכב כבה
"תכונה חשובה של מנהיג – לדעת מתי כוכב כבה. בשמיים נוצצים כוכבים רבים, אבל חלקם כבר לא קיימים, אלא שאנחנו עדיין לא יודעים זאת בשל מרחק שנות אור מהם!. כשהבנתי, שקדימה היא כוכב כבוי – עזבתי אותה. כמנהיג – אין דבר רע יותר מאשליות. זה חוסר אחריות לגרור איתך אנשים על בסיס של אשליה. אשליה זה אפס וכל מכפלה באפס הא תמיד אפס. מותר להנהיג עם סיכויים קטנים, אבל ריאליים. זה היה נכון גם בסיירת מטכ"ל וגם בשב"כ וגם בקדימה.
כשמופז יצא מן הקואליציה זמן קצר אחרי שנכנס אליה ולא הייתה שום סיבה לכך, הבנתי, שבקדימה אנחנו עוסקים רק בעצמנו, הבנתי שהכוכב שאני עליו כבה ולכן היה לי ברור, שצריך לעזוב.
אני שונא את הביטוי "למות זקוף". אני מוכן לחיות שפוף ולא למות זקוף. מחיים שפופים אני יודע להזדקף. הייתי בקורס של מאבטחי מטוסים עם דייב בקרמן, המדריך המיתולוגי, שתרגל אותנו בין היתר, איך פועלים מול חוטף במטוס. בתרגיל, שבו הייתי המאבטח, קמתי מול ה"חוטף" והקאתי. הוא לא הבין מה זה, וכך היגעתי אליו – ורק אז שלפתי את האקדח. רק דייב בקרמן הבין מה עשיתי. מאבטח צריך להרוג את החוטף ולא משנה איך.
אני רוצה לחתום על חיים. מנהיג מת – אין לו תרומה."
מודלים לחיקוי
אריאל שרון הוא המודל הקלאסי. (הערה שלי: שרון כראש ממשלה היה מפקדו של אבי דיכטר כראש השב"כ ולאחר מכן, ביקש ממנו להצטרף אליו לקדימה). הוא מצטיין בקבלת החלטות – לא מתאהב בהחלטה שקיבל, משנה עמדה במאה שמונים מעלות, אם השתכנע. גדר ההפרדה היא דוגמא קלאסית. בשיחות אישיות שלי איתו עבר מאנטי גדר לדוחף גדר. הוא בין הבולטים שבמנהיגי מדינת ישראל ובהם גם בגין, רבין , בן גוריון, אשכול. אלה המנהיגים, שנתנו לי השראה. אין לנו אחרים בשיעור קומה שלהם.
בן- גוריון – שהחליט באומץ על הקמת המדינה, אשכול – שהחליט באומץ על מלחמת ששת הימים, בגין – שהחליט באומץ על השלום עם מצרים ועל הפצצת הכור בעירק, רבין – שהחליט באומץ על הסכם אוסלו, ושרון – שהיכרתי היטב אישית כראש השב"כ, החליט על מהלכים אמיצים ביותר – למשל – לחזור לשטחי יהודה ושומרון. מכל אלה שאבתי השראה."
וסיכום אישי שלי: ואני שואבת שנים רבות השראה מאבי דיכטר. אכן, כפי שאמר לו שכני בבית הקפה – יש על מי לסמוך. בעבודתי כיועצת למנהלים, גם אני מחפשת מקורות להשראה – אבי דיכטר הוא אחד ממקורות ההשראה שלי. וללא שום קשר לעמדה פוליטית – הלוואי, שיוכל להמשיך לשרת את מדינת ישראל עוד שנים רבות.
__________________
הכותבת היא השותפה המייסדת של סטטוס ויו"ר ומנכ"ל קבוצת פשר יועצים לניהול www.pasher.co.il
Tags: ראיון