
ניהול נכון דורש יותר משכל ישר וצוות מוחות
בצילום – עין גדי. Wikipedia ;
ספרו החדש של מנחם טופל מבוסס על עבודת מחקר לתואר דוקטורט שביצע, אודות עמידות הרעיון הקיבוצי בתמורות ובשינויים המפליגים שעברה התנועה הקיבוצית במאה ועשר שנותיה. בשל המשבר הכלכלי והאידיאולוגי הקשה שאליו נקלעה בשנות ה-80, פותחו בה מודלים חדשים של חיים שיתופיים שעקרונותיהם עומדים לעתים בסתירה לדוקטרינה המקורית של הקיבוץ. כך, למשל, יישומים דוגמת שכר דיפרנציאלי והפרטה, המאפשרת לחבר להיות בעל קניין אישי, מהווים שינוי פרדיגמאטי מהותי.
נוכח הקונפליקט הקיים בין קידמה לסולידאריות, ניסה טופל במחקר המתועד בספר לאמוד את המידה שבה דמוקרטיה וטכנוקרטיה יכולות לדור בכפיפה אחת בחברה שוחרת שוויון כחברה הקיבוצית.
הספר נפתח בציון פרדוקס מעניין – המאפיין את המציאות בת-זמנינו, והוא פרדוקס ההעצמה. טופל טוען כי היום יותר מכל תקופות ההיסטוריה האנושית אנו יכולים לשלוט ולבחור את גורלנו וזהותנו.
בד בבד עם ההעצמה הבלתי רגילה של היכולת וחופש הבחירה היחידני, אנחנו לוקים בחוסר יכולת לשנות תהליכים חברתיים, או להשפיע על מידת ההשתנות של הקהילה בה אנו חיים. זאת ועוד, בחשיבה הניהולית החדשה יש משום השפעה החורגת מהמרחב המקצועי הטהור, והשלכותיה מרחיקות לכת.
הוויכוח שנסב על שינוי חלוקת הכוח והתגמולים משקף את המתח המובנה בין השליטה של המומחים על הידע האסטרטגי הנדרש לניהול חברה מורכבת בת-זמנינו, לבין הדרישה הדמוקרטית להשתתפות פעילה ושוויונית של האנשים בניהול חברתם וחייהם. בשום מקום אין הדבר בולט יותר מאשר בחברה הקיבוצית המקדשת שוויון חברתי מרבי, כמו גם קדמה ופיתוח.
המחבר בוחן את סוגיית הבולטות הגוברת של "ניהול המומחים" (כלומר טכנוקרטיה; משטר שבו השליטה נתונה בידי אנשי המקצוע) ומנסה להכריע האם הדבר משקף התמקצעות חיובית, או מגמה שראוי לדאוג בגנה, במהלך ההתחקות אחר התפקיד והמקום של מומחי הניהול בתהליך שעבר הקיבוץ בשני העשורים האחרונים (ומכאן שם הספר).
מחקרו של טופל עשה שימוש במגוון רחב של טכניקות איכותניות, כמו: חקר אירועים, סקר שינויים), ניתוח כלכלי-דמוגראפי, ראיונות עומק וניתוח אנתרופולוגי של תהליכים מבניים. תוצאות הסקר נותחו ועובדו גם סטטיסטית. המדגם כלל, בין היתר: 34 קיבוצים, 500 דיווחי נאמנים מהקיבוצים, ראיונות עם 20 רכזים הממונים על קיבוצים, וראיונות עומק עם 60 חברי קיבוץ.
הספר כולל שישה פרקים וכן סיכום עבודת המחקר. פתח הדבר ושני הפרקים הראשונים מספקים את הרקע התיאורטי למחקר. על טכנוקרטים בכלל וטכנוקרטים בחברה הקיבוצית בפרט. לאחר מכן מופיעים ברצף ארבעה פרקים המסכמים את הממצאים בכל אחת מזירות המחקר האיכותיות והכמותיות. פרק 3 מוקדש לממצאי חקר האירועים; פרק 4 מוקדש לממצאי המחקר הסטטיסטי; פרק 5 מוקדש לממצאי הראיונות; ופרק 6 מרכז את כל הממצאים שאינם שייכים במובהק לפרקים האחרים.
בסוף הספר מובא סיכום, המאגד את כל הממצאים ודן בדרכים השונות שבהן השתנה הקיבוץ, המחשבה הטכנוקרטית בקיבוץ, מגמות השינוי, התרופפות ההשפעה התנועתית ועוד. בספר ציטוטים רבים, הישענות נרחבת על ספרות תיאורטית, כולל רשימה ביבליוגרפית, וכן טבלאות ולוחות שונים המתארים את הממצאים בפועל.
האומנם ניהול חדש?
אי-אפשר שלא להתפעל מהספר "המנהלים החדשים", שלמרות חזותו הצנועה והלא-יומרנית מהווה את אחד החיבורים המקיפים והמעמיקים ביותר שנכתבו על החברה הקיבוצית. לשבחו ייאמר שהוא אינו מובא רק כמסה הגותית תיאורטית בלבד, אלא מבוסס על מחקר אמפירי מקיף ומגוון.
התנועה הקיבוצית איבדה מהזוהר והבולטות שלה בחברה הישראלית בד בבד עם ההיחלשות הפוליטית של תנועות השמאל הישראלי והיחלשות החקלאות בעולם. בבבמשך שנים היוו בחוגים רבים בארץ ובעולם. ואז קרה לקיבוצים דבר לא טוב שקורה לעתים גם לארגונים רגילים – הם איבדו את האיזון שלהם עם הסביבה המשתנה.
משבר שנות ה-80 (שנודע לימים בזכות הפיתרון שלו "הסדר הקיבוצים") נבע משתי נקודות תורפה מרכזיות:
א. האידיאולוגיה השוויונית שהתכחשה לקיום הבדלים בין-אישיים ותרומה דיפרנציאלית של חברים, קרסה בקרב בני הדור השני והשלישי, שהיו הרבה פחות קנאים לשוויון והרבה יותר מעורים וקשובים לחברה הישראלית הרחבה.
ב. הניסיון של הקיבוצים לבנות חברה מקבילה עם מוסדות כלכליים, חברתיים וחינוכיים עצמאיים – שלא לומר אוטרקיים – התגלה כיקר כל-כך, שהוביל ישירות לפשיטת רגל. מה שהחריף את המשבר היתה העובדה שהטכנוקרטים עליהם מדבר טופל (המייצגים שיטות ניהול מקצועי) היו שנים רבות במיעוט בקרב מקבלי החלטות.
הדרתם של אנשי התנועה הקיבוצית ממעוזי הפוליטיקה הלאומית והמקומית היא תהליך שראוי לייחד לו את הדיבור, אולם לא במסגרת הנוכחית. ברם, המשבר הניהולי החריף שבו עוסק המחבר הוא שהוליד את הצורך במנהלים חדשים. הכשל הניהולי התרחש בשתי רמות עיקריות: ברמה המקומית (הקיבוץ הבודד ומפעליו) וברמה החברתית (התנועה הקיבוצית כולה).
בראשית שנות ה-90, כעשר שנים לתוך המשבר, היו שלוש תנועות קיבוציות שהלכו ואיבדו את סמכותן והרלוונטיות שלהן בעיני הקיבוצים החברים. עיקרון הערבות ההדדית – לפיו קיבוצים מבוססים כלכלית ערבים לחובות הקיבוצים המבוססים פחות – גרם להתנגדות ולתגובות קשות של מי שגרסו כי עניי עירם קודמים, ולכן גם "ההטלות" (מסי תנועה) הלכו ונשחקו.
שלוש מגמות השינוי שטופל מונה בספר הלכו ועיצבו בהדרגה את פני הקיבוץ המתחדש:
ניהוליות – מעבר מדמוקרטיה משתפת לניהול היררכי טכנוקרטי. מגמה זו זכתה גם לעידוד המומחים החיצוניים, שליוו את הקיבוצים שבמשבר (מטעם הבנקים, הרשויות המקומיות ועוד) שהיו טכנוקרטים בעצמם, אליבא דטופל.
הפרטה – שחרור הפרט מעול השותפות וחיפוש אוטונומיה בתוך הקהילה.
שזירה בסביבה – פעילות נמרצת של חברי קיבוצים לשם התחברות לסביבה כספקים, לקוחות, עובדים ואפילו קליטת תושבים (בתשלום) שאינם חברים; במהלכה לא נתפס הקיבוץ כיחידה הומוגנית, אלא כאוסף של פרטים בעל אינטרסים שונים.
מיהם, אם כן, המנהלים החדשים? לדברי טופל, מדובר בטכנוקרטים שאפשרו ותגברו את הטרנספורמציה הקיבוצית ואת ההגירה למצב המתקדם הקיים כעת. המציאות הקיבוצית מיוצבת היום הרבה יותר ממה שהיתה בעבר, והקיבוצים נתפסים כהרבה פחות בדלנים והרבה יותר מעורים במרחב הגיאוגרפי המקומי. טופל מתעלם בספרו מכך שניצחון הטכנוקרטיה – הגם שהיטיב עם הקיבוץ כמכלול – גרם לכליאה של דור שלם של חברים חסרי השכלה או הכשרה בגילאי 50-60 שאין להם אפשרות של ממש לעזוב את הקיבוץ המתדלדל והמזדקן, ומאידך ענפי הפרנסה המסורתיים שבהם היו מיומנים הפכו ללא רלוונטיים בכלכלה החדשה. בנוסף, בשל היעדר תכנון לטווח ארוך, אין להם פנסיה ונטל כלכלתם ובריאותם מושת על הקיבוץ, שלרשותו הרבה פחות מקורות.
לסיכום, ספרו של טופל הוא חשוב כשיעור בהיסטוריה ישראלית ובאזרחות בה במידה שהוא חשוב כספר ניהולי. לכל מי שסבר כי ניהול דרוש רק בארגונים של המגזר הפרטי, או הציבורי, בא המחבר ומסביר בצורה מרתקת שגם ארגונים חברתיים או קולקטיביים הם חסרי תוחלת ללא ניהול מסודר ומושכל. במציאות סבוכה ומורכבת נדרשות מיומנויות מקצועיות שהן הרבה יותר משכל הישר או דיון דמוקרטי. ברם, הניסיון הקיבוצי מהווה פרק חשוב בתולדות הניהול המודרני, וכזה שלא ניתן למצוא באף מקום אחר.
"המנהלים החדשים – הקיבוץ על דרך אחרת" מנחם טופל (2005). מכון בן-גוריון לחקר ישראל, הציונות ומורשת בן-גוריון, הוצאת הספרים של אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, יד-טבנקין – מרכז מחקרי רעיוני ותיעודי של התנועה הקיבוצית, רמת אפעל. עברית, 229 עמ'.
Tags: אחריות חברתית הפרטה פוליטיקה קיבוצים