בנעורינו היה שגור הפתגם: "באין ציפור שיר גם זרזיר יודע לשיר". נזכרתי בו למקרא הכתבה המקיפה והיסודית של נטע אחיטוב "באין ציפור שיר" (מוסף 27.9)

פורסם: 11.10.19 צילום: ויקיפדיה

למרבה הצער אפילו אוכלוסיית הזרזירים הדרורים, הבולבולים, החוחיות,  העפרונים ואפילו הציפור הלאומית הדוכיפת – הולכים ונעלמים מנופי ישראל. הסיבה העיקרית לתופעה: צמצום דרסטי של נופי הטבע, והחלפתם בנופים אורבניים של שכונות מגורים, אזורי תעסוקה, כבישים, מחלפים ומסילות ברזל.

יתר על כן, החלפת שטחי בתה, חורש טבעי, דיונות חול ונופים אקווטיים לחים (גופי מים עונתיים), בנוף אורבני יציר האדם, אפילו ישובצו בו "גנים ו"פארקים" יציר כפיהם של הטובים שבאדריכלי הנוף, ופאר הגננים – לא יאפשרו תנאי קיום לצפרי השיר, לקינון עופות ולבעלי חיים קטנים. את מקומם יתפסו מינים פולשים חזקים יותר ועמידים התופסים את מקומם. כך השתלטו העורב האפור, הצוצלת, דררה  ומיינה ויונת הבית.

צפרים אלה מפרות את שיווי המשקל האקולוגי העדין המתקיים בדוחק בארצנו המהווה מפגש ייחודי, אין שני לו, בין סביבה ים תיכונית, לסובב אירופאי (גליל עליון וגולן), עד לסביבה מדברית במדבר יהודה בבקע  הירדן ובנגב.  לצפרים ולעופות, כמו לדבורים ולפרפרים תרומה חשובה ביצירת סביבה טבעית שכיצורי אנוש אנו מתאווים להיות חלק ממנה.

מרבית הנטיעות בערים כולל עצי השדרה, שיחים ועצי נוי בגנים ציבוריים, פארקים רחבי ידיים נטע אדם, אינם תחליף לנופי הטבע שנכחדו. עולם החי הצומח ובעלי הכנף למיניהם לא ישרדו בם, וכאמור – יוחלפו ע"י מינים פולשים שלפחות בחלקם איננו חפצים כלל, ומלחמתנו בהם נדונה מראש לכישלון חרוץ.

חכמים היזהרו במעשיכם: טרם הפיכת פיסת טבע נוספת, רכס, בתה, חורש טבעי, דיונת חול או ערוץ נחל, לשטח בנוי – חישבו פעמיים: האם לא ניתן להסתפק בשטח מופר, ולהותיר לדורות הבאים גם מעט ציוץ צפרים ?!