נשיא ומנכ"ל נוקיה, אולי-פקה קאלאסוואו, כתב ש"ענווה היא תכונת המנהיגות החשובה ביותר: מנהלים צריכים לדעת שנקודות המבט של אנשים אחרים יכולות רק להרחיב את נקודת המבט שלהם וענווה פירושה הכרה בצורך באנשים אחרים ועד כמה אני תלוי בהם ותחושה כי תפקידך באמת לשרת את החברה ולא להפך"
צילום: וויקיפדיה
לאחרונה, התחלנו לקרוא בבית הכנסת את ספר שמות. חומש שמות הוא חומש של המעבר מהיחיד לקבוצה וממשפחה לעם. בחומש בראשית למדנו על סיפורם של יחידים – אבות ואימהות האומה ועל משפחותיהם. כעת בחומש שמות, אנחנו עוברים להיקפים גדולים יותר ולאופרציה מורכבת יותר של עם ואומה. המעבר הזה טומן בחובו אתגרים חדשים ודינמיקה אחרת שלא הכרנו עד כה. כאנלוגיה לעולם המקצועי שלי; זה בדיוק מה שאנו מלמדים על "הבראשית" של תורות הניהול.. הרי מתי נולדו התיאוריות הראשונות בניהול ולמה? הן נולדו באמצע המאה ה 19 – עד אז לא היו קיימים תיאוריות ניהוליות.. לפחות לא באופן רשמי שכלל תיאורטיקנים ומחקרים כי עד אז לא היה צורך בכך כי לא היו בעולם ארגונים. היו משפחות, עסקים קטנים, אם היית צריך בגד – הלכת לחייט, נעל – לסנדלר ושולחן – לנגר. מה קורה בעולם באמצע המאה ה 18? באמצע המאה ה-18 מתחילה המהפכה התעשייתית שהיא בעצם 'שם קוד' לשורה של שינויים טכנולוגיים, כלכליים וחברתיים, שהעלתה את התפוקה בעשרות ואולי אפילו במאות מונים, החדירה שכלולים ומיכון בייצור החקלאי והתעשייתי והובילה לעיור חלק ניכר מן האוכלוסייה. אם כך, נדרשו הרבה ידיים עובדות שנקבצו במקום אחד – והמקום הזה היה המפעל – מפעלי הייצור. המציאות הזו יצרה דינמיקה חדשה שלא הייתה מוכרת וכללה מתחים, מלחמות, מאבקים שצריך היה לנהל ולארגן בתוך המפעל כאשר נקבצו מאות "ידיים עובדות" תחת קורת גג אחת ולשם כך, נדרשו כללים, קווים מנחים ותיאוריות בכדי לנהל את הארגון והעובדים ולתת מענה מעשי לאותן דילמות חדשות שנוצרו – לכן התיאוריות הניהוליות קיימות בערך 150 שנה. המעבר הזה מעסקים משפחתיים למפעלים וארגונים זה למעשה המעבר מחומש בראשית לחומש שמות ולכן גם לראשונה אנו פוגשים את המונח "בני ישראל" במשמעות של עם בחומש שמות כאשר בחומש בראשית הם נקראים "בני יעקב" או "האחים". כאן, בחומש שמות אנו גם פוגשים לראשונה את המושג שליחות "אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיכֶם שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם.." או "אֶהְיֶה שְׁלָחַנִי אֲלֵיכֶם" (שמות ג', יג-יד) – הקב"ה נוקט כאן פעולה יזומה של בחירת מנהיג ומדריך את משה כיצד להתנהל ומה לומר – הוא נותן לו שיעור ראשון בניהול – מעין תדריך ראשוני ומלמד אותו אפילו כיצד להתמודד עם התנגדויות; שכן משה טוען "וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי.." (שמות, ד', א'). בנקודת הזמן הזו של עם ואומה, כנראה שגם הקב"ה מבין שמה שהתאים למשפחות ובודדים כבר לא מתאים לסדר גודל של עם. כאן צריך להתנהל אחרת ולנקוט פעולות אחרות כמו מינוי מנהיג רשמי שיארגן את היציאה הזו ממצרים.
בואו נתבונן לרגע בדמותו המנהיגותית של משה – הוא אחד האישים הבודדים בתנ"ך שסיפור לידתו מתואר בהרחבה. התורה מקדישה לכך 10 פסוקים, אולם מרגע שאומץ על ידי בת פרעה ועד שיצא מן הארמון חיי ילדותו ונעוריו כלל לא נסקרים. פתאום משה חוזר אלינו לאחר שעזבנו אותו בן 3 חודשים בפסוק המרגש והיפה "וַיְהִי בַּיָּמִים הָהֵם וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם" (שמות, ב', י"א). זהו אחד המדדים האמתיים של מנהיג – להיות מסוגל 'לראות את האחר'. להיות בעל רגישות – זוהי ההגדרה האולמטיבית לאמפתיה – שמשמעה להתבונן על העולם בעיניו של האחר. אך זה כלל לא מובן שמשה מסוגל לעשות זאת כמי שגדל כנסיך בארמון פרעה – להיות מסוגל לצאת ולראות את "האחר" ולהבין את סבלו כמו שפירש רש"י "נָתַן עֵינָיו וְלִבּוֹ לִהְיוֹת מֵצֵר עֲלֵיהֶם", ועם כל הפער של המקום ממנו משה מגיע – הוא מצליח לפתח רגישות גבוהה לסביבה ומבין כי לא על כולם שפר המזל כמו שלו. זוהי רגישות במובן של להיות אנושי- להיות "בן אדם".
מאוחר יותר, הפרשה מציגה שלושה סיפורים קצרים על התערבותו של משה בסכסוכים שונים; 1. ההכאה של איש מצרי המכה איש עברי, 2. השלמה בין שני עברים ניצים 3. והושעת בנות יתרו מידי עושקים. שלושת הסיפורים הללו מעידים על חוש הצדק המפותח של משה, על היושרה הפנימית ועל הליכה עם האמת שלו. לאחר המעשים הללו, פרעה, מלך מצרים, מבקש להרוג את משה, ומשה נאלץ לברוח למדיין, למשך 60 שנה, כדי להגן על עצמו. לפעמים משלמים מחיר כבד על בחירה 'בצד של האמת' ועמידה על העקרונות שלך, אך גם זה מדד חשוב ביותר למנהיג. המדד השלישי, ובעיני החשוב ביותר, זה הסירוב הראשוני של משה לקבל עליו את השליחות שמא אחיו הבכור, אהרן, ייפגע. זוהי תכונת הענווה. בניהול בכיר, יש, לצערי, כל כך הרבה התנשאות ונפיחות עצמית. אחד הנושאים שמעסיקים אותי זה ניהול מתוך ענוה; אני אומרת למנהלים שאני מדריכה האגו של ההתנשאות הוא לא חבר – הוא אויב. שחררו אותו לשלום! אחת התכונות החשובות ביותר למנהיג זוהי הענווה- ההבנה שלא הכל הוא יודע. נשיא ומנכ"ל נוקיה, אולי-פקה קאלאסוואו, כתב ש"ענווה היא תכונת המנהיגות החשובה ביותר: מנהלים צריכים לדעת שנקודות המבט של אנשים אחרים יכולות רק להרחיב את נקודת המבט שלהם וענווה פירושה הכרה בצורך באנשים אחרים ועד כמה אני תלוי בהם ותחושה כי תפקידך באמת לשרת את החברה ולא להפך". אם כך הרגישות לאחר, חוש הצדק והיושרה הפנימית יחד עם הענוה מספרים לנו על אישיותו המופלאה של משה רבנו – המנהיג הראשון של העם היהודי. זו הנוסחה המנצחת למנהיג אידיאלי: אנושיות, יושרה וענוה.
לבסוף, צריך לומר מילה גם על הגמגום של משה. היום זה מאד פוליטקלי קורקט לדבר על הכלה, שילוב אנשים עם מוגבלות או גיוון תעסוקתי. כל המילים הגדולות האלו, אבל אפילו רק 10 שנים אחורה, הנושאים הללו לא היו מובנים מאליהם, והנה אלוקים בוחר לו כמנכ"ל הבכיר של העם יהודי אדם מגמגם; "לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי … כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי" (שמות, ד', י'). בואו נקרא לילד בשמו למשה רבנו הייתה מוגבלות- זה לא דבר של מה בכך כשאתה צריך לעמוד לפני פרעה או לפני העם ולהעביר מסרים, ולמשה יש דיון ארוך עם אלוקים על המוגבלות שלו ויכולתו למלא את השליחות שהוא מטיל עליו. הגם שאלוקים מציע למשה פתרון למוגבלות בדמות אהרן אחיו "וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה" (שמות, ד' ט"ז), עדיין משה היה המנהיג של העם ולא אהרן. במחשבה נוספת, הרי בן רגע אלוקים יכול היה לתקן את המום הזה של משה – את הגמגום שלו – בשם השליחות שאליה נשלח, אך יש כאן לדעתי שיעור לדורות על הכלה וסבלנות, וגם שיעור של הקשבה לתוכן דבריו של המנהיג ללא המעטפת הדמגוגית כריזמטית שלעיתים מנהיגים עוטפים בה את דבריהם.
בשנת 2020, בשמונת החודשים האחרונים לחייו, קיימתי סדרת שיחות עם מי שהיה מנכ"ל אינטל ישראל ובעצם הפך את אינטל למעסיק ההייטק הגדול במדינה (14,000 עובדים) – אלכס קורנהאוזר ז"ל. אלכס היה דמות מיוחדת ומרתקת של תבונה, אנושיות, יושרה, ובעיקר הרבה צניעות וענוה, חף מגינוני יוקרה ומעמד, ממש כמו משה רבנו. אלכס עבד 30 שנה באינטל "שהיה מקום העבודה הראשון והאחרון שלו" כפי שנהג לומר והיה מנכ"ל מרכז הפיתוח בחיפה, מנכ"ל מפעל הייצור בירושלים, מנכ"ל מפעל הייצור הראשון בקרית גת ואחר כך מנכ"ל אינטל ישראל. 21 שנה מתוך 30 הוא שימש בתפקידי מנכ"ל באינטל. בנוסף, אלכס סבל מגמגום – גמגום כבד. זה כלל לא ברור מאליו המעמד שאליו הגיע עם המוגבלות הזו בוודאי לא בשנות ה 80 + 90 של המאה הקודמת ואפילו תחילת המאה ה-21 .
אלכס אמר לי: "יצא לי מזה משהו טוב מפני שלמדתי לדבר פחות ולהקשיב יותר. וזה נשאר אצלי עד היום. אני יודע להקשיב". את בעיית הגמגום שלו, אלכס מינף לטובתו כאשר הוא ידע להיות מנהל מקשיב ולעשות מה שנקרא 'מהלימון-לימונדה'. זו עוד אחת מחולשות המנהל – שמתחבר להתנשאות – יש מנהלים שלא יודעים להקשיב לאחרים (כי הם הרי יודעים הכל..). אחרי שאלכס נפטר, ראיינתי עשרות עובדים ומנהלים שעבדו אתו ורבים התייחסו לגמגום שלו. הם העידו כי אלכס לא התבייש בגמגום שלו וידע לחיות אתו בשלום – הוא היה מדבר ומגמגם ברוגע ולא נתן לאנשים לחתוך אותו או להשלים את משפטיו. 'הגמגום שלו היה היכולת לבוא ולהגיד זה מי שאני – גמגום הוא משהו שאני מביא איתי ולא מתבייש בו. זה לא היה פשוט. העוצמה שלו גם מול פוליטיקאים ואנשי תקשורת לעמוד ולדבר ולא לחשוש מהגמגום אלא לראות את זה כחלק ממי שהוא – אני רואה בזה תהליך של העצמה אישית שלו" (רענן בוקלמן), וגם "זה לא טריוויאלי שהגיע למה שהגיע. זו תופעת טבע. זה מראה שגם עם מוגבלות חריפה אפשר להתמודד וכיום אני יודע להעריך זאת אף יותר" (מולי אדן). אז אם דברנו על להיות אנושי ולהיות צנוע, המשפט שאלכס הכי מזוהה איתו ואף חקוק על המצבה שלו ובזכותו "הגעתי" לאלכס (אך זה כבר סיפור אחר ..) וקיימתי אתו את סדרת הראיונות שבקרוב ייצאו בספר שנקרא "שיחותיי עם אלכס – תובנות ניהוליות" – המשפט האלמותי שאלכס טבע "להיות מנהל זה תפקיד זמני, להיות בן אדם זה תפקיד לכל החיים".
מגזין "סטטוס" מופק ע"י:
Tags: אסטרטגיה מנהיגות ניהול
