
ההרצאות הבאות שלי נקבעו, הסדנא הבאה כבר התמלאה, הספר הראשון הועבר לתרגום, הספר השני נשלח לעריכה והפגישות לחודש הקרוב תואמו…ואז התהפכתי עם האופנוע
ברגע הראשון על הקרקע חשבתי שהנה – עוד רגע אני אאסוף את עצמי ואקום על הרגליים. אבל הראש כבר ידע, זו לא עוד אחת מהנפילות בהם אני עפה מהאופנוע וקמה על שתי רגליים, כואבת, אבל גם קצת גאה. הפעם הרגשתי את זה, כמו בהילוך איטי, איך הרגל שלי מסתובבת לכיוון שבו היא לא אמורה ואיך העצם נשברת תוך כדי התהפכות. פעם אחת בכיוון אחד וכשהאופנוע נוחת עלי היא נשברת שוב לכיוון השני.
"לאאאאאאא!!!!!!!!!!!!" זה כל מה שעובר לי בראש.
זה לא קורה לי, לא עכשיו, היום התור שלי להוציא את הילדות, ובערב הוזמנו להדלקת נרות חנוכה עם חברים, מחר יש לי מיליון פגישות ושיחות טלפון, וביום שישי הסדנא שאני מעבירה, זה לא קורה לי! לא עכשיו!
זה קרה לי.
כששכבתי על הקרקע התרכזתי בלנשום, באמבולנס עוד נתתי הוראות, במיון התחלתי לצרוח ובדרך לניתוח כבר הרשיתי לעצמי לבכות.
פתגם ביידיש אומר "האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק". זה לא הצחיק אותי.
היו לי יעדים, מטרות, רעיונות, תזמונים, ותמחורים שתורגמו לתוכנית עבודה מסודרת. ולא! לא הייתי אמורה לבלות את החודשים הבאים בשיקום, פיזיותרפיה, ביקורות בבית חולים, חבישות וניסיונות נואשים להבין איך טכנית, לקחת את כוס הקפה שלי מהמטבח לסלון כשבו זמנית אני אמורה להחזיק את הספל הרותח ולסובב את גלגלי כיסא הגלגלים.
ההכרה שהיה יכול להיות גרוע יותר הגיעה מהר יחסית. הידיעה שזה היה יכול להסתיים בפציעה קשה יותר, שיש אנשים שקורים להם דברים גרועים יותר, שזה זמני. אבל הקשה מכל היו אובדן השליטה ותחושת האשמה.
שליטה ואשמה
מחלת שליטה היא בדרך כלל תכונה שמשרתת מנהלים ואנשי עסקים, היא אולי רועץ בזוגיות או ביחסי חברות, אבל בעסק, היא מאפשרת למנהל להיות מתוכנן, מתוזמן, מעודכן, היא משאירה אותו עם האצבע על הדופק וכל הזמן עם המבט קדימה. מנהל עסק חולה שליטה לא שואל "מה יהיה?" הוא קובע מה יהיה. הוא לא שואל "מה עושים?" הוא מחליט איך עושים את זה. וכך גם אני. מתוכננת, מתוזמנת, מעודכנת ובעיקר מחליטה מה יהיה ואיך עושים את זה.
את הפציעה לא תיכננתי. ואת החודשים שבאו אחר כך ביליתי באובדן שליטה מוחלט. רק חולי שליטה כמוני יבינו למה ה"חופש" שנכפה עלי לא כיף, למה העובדה שעושים הכל עבורי לא משמחת אותי. התלות היא נוראית.
תחושת האשמה נבעה מהעובדה שנפצעתי עם האופנוע בשטח. לא נדרסתי ברחוב, לא החלקתי באמבטיה, לא נפלתי במדרגות, לא מעדתי במדרכה, לא נפל עלי סולם (במחלקה האורתופדית בבית חולים מגלים כל מיני דרכים טיפשיות לשבור איברים בגוף). רכבתי להנאתי, עם חברים שאני אוהבת, ביום חופש שלי והתהפכתי. לא בחרתי להיפצע. אבל בחרתי באופנוע ובתחושת ההתעלות הנפשית שהוא מעניק לי. ובחרתי להנות, ואני לא יודעת אם זו תכונה ניהולית או תכונה נשית אבל כשרבים מאיתנו בוחרים ליהנות ולעשות למען עצמנו, לרוב מלווה את זה תחושת אשמה צורמת.
חישוב מסלול מחדש
לא המצאתי את זה. אבל זו פעם ראשונה בחיי הבוגרים שני נאלצת להבין את זה בצורה מציאותית כל כך : תוך כדי שאנו חיים לפי תוכנית מסודרת קורים דברים שלא בשליטתנו, לא באחריותנו, לא בכוונה. ישנו הלא ידוע והבלתי צפוי ועד כמה שננסה לתכנן… יקרו דברים נוספים בדרך. בעסקים בפרט ובחיים בכלל.
הקלישאה אומרת להפוך את הבעיה לאתגר, את המכשול להזדמנות. אז אני זורמת…מה שאני אף פעם לא עושה. אני אולי עובדת עם תרשימי זרימה אבל אני בהחלט לא אדם זורם.
אז השיעור הראשון שלי היה בנושא השליטה. להבין שלא הכל בשליטתי. ידעתי את זה גם קודם. ברור. אבל מעולם לא הייתי בכזה אובדן שליטה שאילץ אותי להעזר ולהיתמך ברמה הזו ושהכריח אותי "לחשב מסלול מחדש" לעסק שיעמוד מלכת כשלושה חודשים.
השיעור השני היה בנושא האשמה. מותר לי. מותר לי לבחור מקום אחד בחיי שבו זו רק אני. מקום שבו אני לא מאמנת, אני לא מטפלת, אני לא אמא, אני לא אישה. אני לא מלטפת אף ראש ולא מוחה שום דמעה, לא מבשלת ולא מנקה, לא מחייבת ולא גובה, לא עובדת. רק רוכבת. וא-ל-ו-ה-י-ם כמה שאני נהנית!!! מותר לי.
לא בחרתי להיפצע, אבל אם זה כבר קרה אז לפחות על האופנוע. במקום שבו אני מאפשרת לעצמי, מפנקת את עצמי, דואגת לעצמי, אוהבת אותי. כמו כוכבי רוק שרוצים למות על הבמה או מטפסי הרים שמעדיפים למות בפסגת ההר כך אני מעדיפה, אם נועדתי להיפצע – לפחות לא כי מעדתי במדרכה או החלקתי באמבטיה.
אז איך מחשבים מסלול מחדש? מבטלים הכל ומתחילים מהתחלה? ממשיכים מהנקודה בה הפסקנו? כותבים תוכנית עדכנית עם מספר שינויים, או – רחמנא ליצלן – זורמים?
* אודליה אלכסנדרוביץ היא מנטורית למציאת הייעוד האישי, מאמנת אישית ועסקית
www.odelia-coaching.co.il odeliaalex@gmail.com
Tags: פיתוח אישי