הילדים שלנו צמאים למבוגרים משמעותיים שמכירים את העולם שלהם. כאלו שאפשר לפנות אליהם בעת צרה. כאלו שיוכלו להציב להם גבולות, לכוון אותם כיצד לזהות בריונות ופגיעות ברשת ולצייד אותם באסטרטגיות להתמודדות עם מצבים כאלו
פורסם: 9.2.20 צילום: shutterstock
אם נולדתם לפני 1996 ו"טיק טוק" נשמע לכם כמו משהו שקשור לשעון – המאמר הזה הוא בשבילכם.
בני דור ה-Z הם הראשונים שנולדו אל תוך עולם הסמארטפונים, והעולם שלהם לא דומה כלל לעולם שבו גדלנו אנחנו… הם מבלים בממוצע 8 שעות ביום מול המסך, פעילים ברשתות החברתיות, והשפה שלהם כוללת מילים ומושגים שרחוקים מאיתנו: סטוריז, פילטרים, יוטיוברים וכדומה. נאור לוי, אחד הצעירים המשתתפים בסדרה תיעודית חדשה בשם 'סטוריז' של כאן 11, מספר: "אימא שלי לא יודעת איך לעקוב אחרי אנשים אחרים, היא לא יודעת, וזה היתרון שלי. היא יכולה לראות את התמונות שלי, האינסטגרם שלי פתוח. היא פשוט לא יודעת איך לעשות את זה".
אז איך מתנהלים בעולם שאין בו פיקוח או בקרה?
כשהיינו ילדים, העולם שלנו התנהל במרחב הפיזי – בבית הספר, במפגש עם הילדים בשכונה, בגינה. ידענו מה היא בריונות כשנתקלנו בה או כשהיינו עדים לה, למשל שימוש בשמות גנאי, בקללות, באלימות פיזית וונדליזם.
לדברי החוקרת ד"ר מירן בוניאל־נסים, הילדים של היום חשופים ליותר מקרי בריונות מכיוון שהמרחב שלהם כולל גם את העולם הפיזי וגם את העולם הווירטואלי, והבריונות באה לידי ביטוי בשני העולמות.
הבריונות הווירטואלית כוללת, בין היתר, שליחת הודעות פוגעניות בווטסאפ, הוצאה מקבוצות ווטסאפ, פרסום תמונות או סרטונים מביכים. האלימות הווירטואלית קשה יותר ואכזרית יותר בשל היקף ומהירות התפוצה שלה. הפוגע משפיל את הנפגע מול קבוצה גדולה של אנשים (שרבים מהם זרים לו) באמצעות לחיצת כפתור ובלי לראות את הנפגע ואת ההשלכות של הפעולה שלו. כמו כן, המסרים המשפילים נשארים ברשת לאורך זמן, משכפלים ומשעתקים את עצמם.
על פי מחקר שערך המטה הלאומי להגנה על ילדים ברשת, כשליש מהנפגעים ברשת (29%) לא מודעים לכך שהייתה כלפיהם פגיעה, וכחמישית מבני הנוער (20%) כלל לא יודעים מה נחשב לפגיעה ברשת. כלומר, לילדים ולבני נוער אין מספיק אסטרטגיות וכלים להתמודדות במרחב הווירטואלי.
בני נוער רבים לא תופסים מעשים של הפצת תמונות או סרטונים מביכים כמעשה אלים ואף פלילי, אלא כאקט שטותי או מצחיק. לדוגמה, הנערים שנחשדו באונס בקפריסין טענו שלא ידעו שהם עשו דבר פסול כשצילמו את האקט המיני עם התיירת הבריטית והפיצו את הסרטון ברבים.
מסקירת ספרות שנערכה על ידי מכון הנרייטה סאלד עולה כי רק 20% מהנפגעים פונים לעזרת בן משפחה כאשר הם חווים פגיעה או הצקה ברשת, ורק 12% פונים לעזרת הצוות בבית הספר. כלומר, קורבנות רשת מתקשים לדווח על כך שנפגעו.
אז מה עושים?
כשם שעלינו להציב לילדים ולבני נוער גבולות ולתת להם כלים ואסטרטגיות לזיהוי אלימות במרחב הפיזי ולהתמודדות איתה, כך עלינו לדאוג להם גם במרחב הווירטואלי. מוטלת עלינו האחריות להכיר את העולם שלהם, ולחנך אותם לזהות מתי מתרחשת פגיעה ברשת וכיצד יש להתנהג כשמזהים אותה. הם צריכים להרגיש שאנחנו מעודכנים ורלוונטיים, ושהם יכולים לסמוך עלינו ולראות בנו כתובת שניתן לפנות אליה.
ההורים והמורים צריכים להכיר את עולמם של התלמידים, להתעדכן באפליקציות שמעניינות אותם, לפתוח חשבון ולעקוב אחרי הנעשה ברשתות החברתיות.
באתר המרכז לטכנולוגיה חינוכית עומדים לרשות הציבור, ללא עלות, תכנים מגוונים להורים מורים וילדים שיכולים לגשר על הפער בין העולמות. התכנים פותחו על ידי אנשי מקצוע מהתחום הטיפולי והחינוכי (קישור לתכנים). השתמשו בהם ועזרו לילדים ולבני הנוער לכתוב את הסטורי שלהם בעולם שבו הם יודעים איך להתנהל בבטחה.
* הכותבת היא חברת צוות חינוך חברתי וכישורי חיים במרכז לטכנולוגיה חינוכית (מטח)
מגזין "סטטוס" מופק ע"י:
Tags: אסטרטגיה חדשנות משאבי אנוש
