אפיקים נחשב אכן לאחד הקיבוצים החזקים והעשירים בארץ. חזקים כן! גם באורחות החיים, בתרבות ובחברה. עשירים?! אולי בקונטקסט של אותם הימים. מוזמן כל מי שרוצה לראות את בתי החברים באפיקים מאותם ימי ה"עשירות"

אפיקים נחשב אכן לאחד הקיבוצים החזקים והעשירים בארץ. חזקים כן! גם באורחות החיים, בתרבות ובחברה. עשירים?! אולי בקונטקסט של אותם הימים. מוזמן כל מי שרוצה לראות את בתי החברים באפיקים מאותם ימי ה"עשירות"

מאת: עודד גנני, פורסם 03/06/13

בתמונה: קיבוץ אפיקים, החל מ-1955 נבנו בתים בני שלוש קומות,  צילום: ארכיון אפיקים

 תגובה "לנאיביות"

מעולם לא חשבתי שאהיה נדרש להתפלמסות  מעל גבי "סמרטעיתון" (סמרטוט עיתון) כמאמרו של דיימון ראניון. אני תמיד מעדיף מפגש רעים פנים אל פנים, אך פטור בלא כלום אי אפשר!

ולענין – בגילי המתקדם נאיביות (תמימות בעברית…) היא לעיתים יתרון ולא נעלבתי. אינני מצוי במספרים מי העסיק יותר שכירים ומי פחות. אם לראות את הדברים בעיין הממלכתית של אז דרך מייצגה דוד בן גוריון, כי אז כל המעסיק יותר עובדים הוא הצודק יותר והמתאים את עצמו יותר למשימות הלאומיות של אותה העת.

כזכור מטרת העל של כל ההתיישבות והחלוציות של התנועות הקיבוציות למיניהן היתה הקמת המדינה! ניתן לומר שעם הקמת המדינה הגיע התנועה הקיבוצית למיצוייה, לשיא שאיפותיה, אל פסגת ההר וכמו כל תנועה, כמו גם מפעל או מיזם – היא חייבת לסמן מיד מטרת על נוספת. גבוהה יותר. אליה לשאוף ואליה לכוון. או לחילופין לשנות את האידיאולוגיה שלה ולהתאימה למצבים המשתנים. ראה השינויים בקיבוצים שייתכן שהיה מקום להתחילם בצורה מדורגת מבוקרת ואיטית יותר כבר לפני 40-50 שנים.

אפיקים כמשל

אינני רוצה להיגרר גם להבדלים בין התנועות השונות. אם באידיאולוגיה ואם באורחות החיים. דבר אחד נדמה לי שניתן לומר לבטח וחוקרי התנועה הקיבוצית לדורותיה כמו מוקי צור ואחרים יוכלו לומר בביטחה – "איחוד הקבוצות והקיבוצים" ולפניו "חבר הקבוצות", ספגו את רוחה ונשמתה של קבוצת המייסדים של דגניה. הקומונה החדרתית ("הרומנאית"). השקפת העולם המובילה בתנועות אלו בניגוד ל"קיבוץ הארצי" ו"הקיבוץ המאוחד" היתה העמדת החבר בראש ולא התנועה. הרבה פחות "דין התנועה".

ברור היה לראשונים (בדגניה של אז שידעו להנחיל זאת לבאים אחריהם), כי האדם הבודד הינו חלש לעומת הרוב החזק והקובע ולא מעט החלטות, גם מהותיות וגם עקרוניות הובלו על ידי השקפת עולם חמה ואנושית זו. נדיר היה לראות אסיפת קיבוץ שלמה מעלה חבר על שולחן הדיונים ו"מנתחת" אותו לאורך ולרוחב.

אפיקים נחשב אכן לאחד הקיבוצים החזקים והעשירים בארץ. חזקים כן! גם באורחות החיים, בתרבות ובחברה. עשירים?! אולי בקונטקסט של אותם הימים. מוזמן כל מי שרוצה לראות את בתי החברים באפיקים מאותם ימי ה"עשירות". תלת קומתיים, מחוברים וקרובים, דירות פעוטות וכד'. אכן למעשה הרי כולנו היינו עניים אם גם לא חשבנו כך ולא הרגשנו כך. דירותיהם של רוב פועלי "קלת" היו גדולות ומאובזרות בהרבה מאלו של מעסיקיהם…

עולים יוצאי בולגריה, רומניה וארצות ערב עובדים ב"קלת" אפיקים 1949, צילום: ארכיון קלת אפיקים

עובדה מעניינת

פעם פנו אל קיבוצי ("קבוצתי") דגניה לקבל ולעבד שטח ללא בעלים באיזור עמק הבטיחה. וועדת המשק הביאה המלצה לאסיפה. קם אחד החברים ואמר כי החלקה מיועדת לגידולי ירקות עתירי עבודה, הפועלים יהיו שכירים וינוהלו על ידי שני חברים. הנושא נפל מיד בהצבעה והורד מסדר היום. אורי יזהר התבגר בקיבוץ המאוחד. אני בדגניה. להזכירך אורי, מועצות וועידות של כל התנועות עסקו בשתי שאלות קרדינליות וערכיות – העבודה השכירה והרכוש הפרטי. נהרות של דיו, זמן וכסף נשפכו על כך. מעולם אף תנועה (!) לא הצליחה בכך והנושאים הללו נשארו להכרעת הזמן והשינויים.

אני מודה שאינני יודע ואינני מבין את העוינות והשנאה לעיתים של ציבורים רחבים כנגד הקיבוצים. מובן שאת כדור השלג החל ראש הממשלה מנחם בגין באמירתו – "הקיבוצניקים ובריכות השחייה". הבורות הכללית בארץ ממילא כה גדולה שרוב המלעיזים אינם יודעים דבר על קיבוץ, על ההיסטוריה ותרומת הקיבוצים להקמת המדינה ולפרויקטים גדולים נוספים, אך כנראה שאנשים אוהבים לשנוא וראה איך "אוהבים" אותנו בעולם עד היום עם סיבות או בלעדיהן.

מצד שני אני שמח לציין שעם כמעט כל השכירים שעבדו בדגניה, נשארנו ביחסים חמים וקרובים, לעיתים יותר מאשר עם חברי הקיבוץ ובחלק מן המקרים נמשכים הקשרים לדור השני והשלישי. יצא לי גם לפגוש הרבה אנשים שעברו בדגניה במשך השנים במסגרות שונות – גרעיני נח"ל, חברות נוער ואחרים. לא מעט מהם ציינו ששנותיהם בדגניה היו היפות, החשובות והמחנכות ביותר, וחלק מחברי עליית הנוער יודעים להגיד שאם לא היו מתחנכים בדגניה (אם גם לא הצלחנו להעניק להם את התנאים של "בני הקיבוץ"), לא היו מגיעים להיכן שהגיעו. מובן שייתכן שהיה אפשר לתת יותר, להעניק יותר, אך בוודאי  שגם כאן חייבים להתייחס לזמן ולמקום.

עם כל זאת אני מאמין שעדיין יש לתנועה הקיבוצית מקום לתת, לתרום ולהשפיע על צביונה ואפייה של המדינה וזאת בעיקר בזכות איכות החברים, הרקע והחינוך לערכים שספגו במהלך שנותיהם בקיבוץ.