בסרט Blade Runner, העוסק במדע בדיוני, מוצג המאבק בין האדם לבין הרובוט. סביבת הסרט קרה וטכנולוגית, מנוכרת, המשרדים משרים אווירת נכאים. בסופו של דבר האדם "מנצח" את הרובוט, אך השאלות בנוגע למגע האנושי, חיים אנושיים, רגשות כגון אהבה, כמיהה ותקווה – כל אלו נשארות פתוחות. האם אכן "מאבק" כזה בין האדם לטכנולוגיה, שהוא עצמו יצר , הוא העתיד הצפוי לנו??

בסרט  Blade Runner, העוסק במדע בדיוני, מוצג המאבק בין האדם לבין הרובוט. סביבת הסרט קרה וטכנולוגית, מנוכרת, המשרדים משרים אווירת נכאים. בסופו  של דבר האדם "מנצח" את הרובוט, אך השאלות בנוגע למגע האנושי, חיים אנושיים, רגשות כגון אהבה, כמיהה ותקווה – כל אלו נשארות פתוחות. האם אכן "מאבק" כזה בין האדם לטכנולוגיה, שהוא עצמו יצר , הוא העתיד הצפוי לנו??

בשנים האחרונות, בטרנד כמעט עולמי, חברות הי-טק מפיקות סרטונים המתארים את העובד העתידי. המראה השכיח, בדומה ל-Blade Runner, מתמקד באדם שנמצא בבועה המוקפת אזורים טכנולוגיים מתקדמים, שכדי להשיג את מאווייו (בין אם מדובר במזון, או בפגישות עבודה) עליו ללחוץ או לנגוע בכפתור המתאים…

במחקר שנערך רק לאחרונה (פרטיו בהמשך) נשאלו למעלה מ-800 נבדקים בגילאים שונים שאלות בנוגע לעתיד הטכנולוגיה והשפעותיה על מקום העבודה. רוב הנבדקים חשבו, ללא הבדל של גיל, מיגדר או השכלה, שהטכנולוגיה תהיה בעתיד יותר דיגיטלית, וירטואלית ומכוונת.  מאידך, כאשר נשאלו הנבדקים לגבי הגורם האנושי, רוב הנבדקים הדגישו שגם בעתיד, כמו היום ,האדם יחפש משמעות והכרה, יהיה זקוק למגע אנושי וקשר פנים אל פנים. שכן, אנשים הם אנשים הם אנשים…

פרדוקס? קונפליקט?.

הרי ככל שהטכנולוגיה תתקדם, השלכותיה יובילו, בין השאר, גם לניכור אנושי, בידוד והעדר מערך יחסים הבנוי על קשרי פנים אל פנים.

 גם הספר המתאר את עולם העבודה העתידי בשנת 2020(The 2020 Workplace-Meister&Willyerd), מתחיל בתיאור יום בחיי עובדת, שמתעוררת לצליליו של השעון המעורר, המנהל איתה שיחה על מצב העייפות שלה ומתי היא רוצה שיזכיר לה  את התוכניות שלה במהלך היום..

בכנסים וימי עיון הרבים שעוסקים בנושא מרבים לתאר את הארגון העתידי כחסר מבנה וצורה מוגדרת, מעסיק עובדים בגמישות אין סופית, בניהול עצמי, ומגייס עובדים אד הוק לפרויקטים ולא לארגונים. כל אלה מוסיפים על הפרדוקס ומעוררים את השאלה, האם אלו המסגרות שיובילו למגע אנושי, משמעות והכרה? האם לא יהיה בעתיד מקום לנאמנות למנהל ולארגון? ליחס אישי? למשוב אישי?

התמונה, מסתבר, קצת יותר מורכבת. במחקר על עולם העבודה העתידי שכלל את ארבעת הדורות (נערך ע"י דר' אייל קמינקא, דר' הילה פרץ ומחברת מאמר זה, אפריל 2012), התבקשו הנבדקים לתאר את המנהל העתידי הרצוי. הגילאים של הנבדקים נע בין 14 ל- 70 שנה (כלומר מדור Z ועד הבייבי-בומרס).  רובם הגדול בחר במנהל הרצוי ככזה המאופיין בחשיבה עתידית (חדשנות, יוזמה וגמישות), אך גם ככזה שמצליח בניהול אנשים, שיודע לתת משוב ויחס אישי לעובד ומשפחתו ועוסק בפיתוח אישי של עובדיו.

 נשאלת השאלה, האם ההתפתחות הטכנולוגית, על כל יתרונותיה, תפגע בעתיד במימוש הצרכים האנושיים האוניברסאליים האלה כפי שבאו לידי ביטוי בתשובות הנבדקים? האם יש דרך לשלוט במגמה, ומה תפקידו של תחום משאבי האנוש בראיית עתיד?

 הרי ככל שהטכנולוגיה תתקדם, השלכותיה מובילות ככל הנראה, בין השאר, גם לניכור אנושי, בידוד והעדר מערך יחסים הבנוי על קשרי פנים אל פנים.

משאבי אנוש חושבים עתיד

במפגשים הרבים שהתקיימו בשנה האחרונה בקרב מנהלי משאבי אנוש, הרבו לדון בהיערכות של המקצוע לקראת העתיד. רובם מוטרדים מהשאלה מה צריך לתכנן ולעשות כבר עכשיו, שכן העתיד כבר כאן…  בנוסף, רבים מוטרדים מריבוי הדורות המועסקים ומהשוני במאפיינים שלהם, ועוסקים בהבנת השוני מתוך הבנה וכוונה שיש להתכונן ולהיערך לקראת העסקת 3-4 דורות בעת ובעונה אחת.

אך, האם זו באמת הבעיה של העתיד?

עובדים, בכל הגילאים, רוצים גמישות בעבודה, איזון בין עבודה וחיים פרטיים, יחס ופיתוח אישי, עניין ומשמעות, ועוד. למרבית הפלא, חלק גדול מתוכם דוגלים בערכים של מחויבות בעבודה ומעוניינים ביציבות וביטחון. גם בניתוח ממצאי סקר שערכה BDI, לגבי חברות שטוב לעבוד בהן, התגלה הנתון "המפתיע" שעובדי תעשיית ההי-טק, המעסיקה רבים מדור Y, מעדיפים ביטחון תעסוקתי על פני ארוחות חינם ורכב ליסינג (מפורסם במאמר בדה מרקר, 3 ביולי 2012).

אז מה הטעם בהבנת השונה? ובמה זה יסייע בהיערכות לקראת העתיד? צעירים ומבוגרים, תמיד עבדו יחד בארגונים, והשינויים הטכנולוגים הרבים שאנו חווים, משפיעים על כולם.

האתגר של משאבי אנוש

הדילמה העיקרית שתעסיק את משאבי אנוש היא כיצד ליצור איזון בין ההתפתחות הטכנולוגית המדהימה לבין מימוש ערכים אוניברסאליים של האנשים בעבודה. הטכנולוגיה והגורם האנושי יוכלו להתקיים יחדיו, כל עוד משאבי אנוש ישכיל להפיק וליהנות מיתרונות הקדמה, אך בד בבד, יצליח לשמר ולבנות תכניות שמקיימות יחס אישי, מגע אנושי, הכרה ומשמעות בעבודה.

גם בעתיד, כמו היום, העובד בכל גיל ימשיך לחפש עניין ואתגר, ישאף לפיתוח אישי, לקשרי חברות, פנים אל פנים, בנוסף ל"חבריו" ברשת החברתית. את העתיד יש ליצור (כפי שאומר פיטר דרוקר) ודמותו תהיה כפי שנשכיל לעצב אותו.

משאבי אנוש חייבים להתייחס למימוש צרכי האדם בצורה מתוכננת ומעוגנת כפי שבאה לידי ביטוי בכל תחומי העיסוק המסורתיים. בגיוס וקליטת עובדים, בתכניות של שימור וחיזוק המחויבות והנאמנות, בתכניות של פיתוח מנהלי העתיד, וכמובן בשיטות התגמול ובניית התרבות הארגונית.

אדם נשאר ויהיה אדם, וגם בבניית תרבות, שמטבע הדברים תהיה ממוקדת עתיד, יש מקום לשימור מורשת העבר של הארגון ומתן מקום של כבוד ויחס לאנשים באשר הם.

זו הדילמה אך גם האתגר העיקרי של משאבי אנוש בעתיד.