האם החומר הנלמד בבתי הספר רלוונטי? האם בכלל צריך בי"ס במתכונתו הנוכחית? האם המורה צריך לספק ידע, או רק לנתב אותו? האם כדאי לחינוך ללמוד מההיי-טק? האם ההורים מהווים גורם שלילי בכל הקשור לחינוך? מה קורה למערכת כשאחרי כל בחירות מתחלפים שר, מנכ"ל, אג'נדה ותוכנית? ולמה הכי קל ומטופש זה להאשים בכל את המורים? "סטטוס" חזר לפאנל מ-12.10.09 רגע לפני פתיחת שנת הלימודים האקדמית אז אשר בחן מה דרוש לשיפור החינוך. 15 שנים עברו ומה השתנה מאז? רמז, לא הרבה…
צילום: יח"צ
"אני הגעתי למסקנה שאנשים רעבים לשיחה אמיתית; לא למצגות של פואר-פוינט, אלא לשיחה אותנטית, ולכן 'סטטוס' עורך מפגשי שולחן עגול בנושאים שעוסקים בניהול והם על סדר היום הציבורי", אומרת ד"ר עדנה פשר ומוסיפה, "המפגש בנושא החינוך עוסק לא רק בקשיים ובצורך בשינויים, אלא גם בעלבון של העוסקים במלאכה. כולנו רוצים תוצאות טובות יותר, אבל חשוב שנדע שהמערכת מלאה באנשים טובים שעובדים קשה מאוד, שלא היו עד היום שותפים מלאים לחשיבה איך לשנות את המערכת ולשפר אותה, ולשם כך התכנסנו היום – לבדוק מבפנים, מתוך אהבה לעשייה שלנו ומתוך כאב וקשיים, איך אפשר להצליח יותר במה שאנחנו מצליחים היום".
המשתתפים בפאנל הם: פרופ' נאוה בן-צבי ממכללת הדסה, העומדת גם בראש המוזיאון למדע בירושלים, בלומפילד, והייתה גם דירקטורית ברשת אורט; פרופ' אורי מר חיים ממרכז יד לגליל שבקרית שמונה; טלי פרידלר, מנהלת בית ספר ליאו בק בחיפה; אורית בן-חורין, מנהלת בית הספר גבריאלי בחיפה; טלי שטיינברג, מנהלת מחלקה לחינוך בעיריית חיפה; רחל מתוקי, ראש מועצת תרבות חינוך וספורט בעיריית חיפה; ד"ר מירי גוטליב, מנהלת מרכז פסג"ה – פיתוח להוראה; יוסי פשר; תחיה אלון ורוני לזרוביץ מחברת אפלייד מטריאלס; ד"ר רינה מיכלוביץ, מפקחת מקיסריה; נירה רוזנהיימר ממשרד החינוך בחיפה; לאה יגור, מפקחת בי"ס יסודי במחוז חיפה; אנה גורן, מנהלת ביה"ס יד המורה בירושלים; כרמלה כץ, מפקחת מחוז חיפה; הדר גפני, מפקחת בחדרה; יעל סולומון ואיריס ים.
* * *
פרופ' נאווה בן-צבי: "החינוך, מעצם טבעו, עוסק בפעולת חניכה מתמדת למצבים חדשים, ואני הייתי רוצה להכניס לחינוך את השינויים דרך ההדרכה, הטכנולוגיה והלמידה המתוקשבת. מערכת החינוך צריכה להתאים עצמה למציאות, אבל צריך לדעת איך עושים שינוי ואיך מודדים הצלחה. הרי אנחנו לא משנים כדי שיהיה לנו כיף, אלא כדי להגיע למקום אחר. כשאנחנו מסתכלים היום על הרבה מערכות חינוך בעולם המערבי, אנחנו רואים שמשהו לא עובד טוב; הרבה יותר פשוט ללמד בסינגפור, שהיא ארץ עם סוג אחר של אנשים. השאלה היא איך מתמודדים במערכת הטרוגנית עם תרבויות שונות, עם שפות שונות, עם ערכים שונים.
"כולם יודעים להסביר איך צריך לחנך, איך לארגן כיתה פיזית וקונספטואלית ומה ללמד; ומאוד קשה לתפקד בעולם שכולם סביבך יודעים מה צריך לעשות. מה לעשות כדי שאנשים יאהבו ללמוד, דבר שפעם לא התייחסו אליו. בשנות התשעים הקמנו את בית הספר הדמוקרטי הראשון, זיו, ואמרנו שעוד מעט נלמד ביחד בקבוצה, והילדים אמרו: 'אל תעשו לנו את זה – אנחנו אוהבים ללמוד עם מחשב'. במערכת החינוך לא השכלנו לקחת את הכלים הטכנולוגיים החדשים, המאפשרים ללמוד גם ביחד וגם לחוד, ולהוביל דרכם לדרכים אחרות.
"אחת הטעויות שלנו היא שאנחנו לא מאמינים בכוח של המורים ואנחנו מחכים למערכת. אני מסתכלת על מערכת החינוך, שהיא מורכבת מאוד. האם היא מתאימה לכולנו? לחרדים? לערבים? לכל החברות שבמדינה? והאם הערכים והתכנים שלה מתאימים לכולם? בדרך-כלל לא אנחנו קובעים את התכנים והערכים. האם אנחנו יכולים להרשות לאחרים לשאול ולענות לשאלה איך להיות מרתק ומעניין, והאם לעשות מהפכה?
"אחד הדברים המלווים מהפכות (בארץ ובעולם) הוא שהן לא נעשות עד תום; אנחנו מתחילים תהליך שעולה הרבה כסף ומשאבים אנושיים – ותוך זמן קצר המהפכה נגמרת, התהליך נגמר. למשל, בארה"ב עלה נושא הסטנדרטים – הכל אחיד, ואז החליטו לרדת גם מזה. אחת הטעויות שלנו היא שאין לנו מפת דרכים בכל מה שקשור ביכולת, במטרה ובכיבוד.
"בתוך התהליכים והשינויים שעברנו איבדנו אנשים. יסלחו לי הגברים בחדר הזה, אבל יש לי הרגשה שפחות נשים מגיעות להוראה, כי עכשיו הכול פתוח בפניהן. פעם נשים נהדרות הגיעו להוראה. היום יש להן הרבה אפשרויות. לעסוק בחינוך זה לקחת אנשים ולהגיד להם אתם יכולים לעשות את זה; לתת להם כוח לעשות את העבודה שלהם עם כל הלב ועם כל השכל".
ד"ר פשר: "איך לדעתכם מערכת החינוך יכולה להשתדרג"?
פרופ' מר חיים: "אני שואל אם החינוך נותן תשובה לצרכי שנת 2020 ואפילו לפני זה? אחת הבעיות במערכת היא שאנחנו בונים אותה על סמך מה העבר ולא על סמך העתיד. אנחנו לא מכינים את התלמידים לעתיד".
תחיה אלון: "כמי עובדת בחברה עתירת ידע ועוסקת בניהול הדרכה, שם לימוד הוא דרך חיים – Long life learning. יש הבנה שמה שאתה מלמד היום – זה לא מה שיהיה מחר. לכן עוסקים בהקניית כלים על-מנת שאנשים יוכלו ללמוד ולשדרג את עצמם למשימות של המחר. אחד הדברים החשובים בחינוך הוא להכין למחר".
נירה רוזנהיימר: "זה מצריך אותנו להיות נביאים. איך נכין לעתיד? אנחנו נמצאים כבר בעתיד. וזה מצריך את אנשי הטכנולוגיה לבוא אלינו (אנשי החינוך) ולתאם איתנו עמדה, לומר לנו מה צריך לעשות, כי אנחנו לא מספיקים להדביק את הקצב. אנחנו צריכים לשנות את כל מה שקורה כרגע בבתי הספר, כי במשך שנים רבות לא קרה הרבה. נשארנו עם אותה הוראה; גם אם היא נעשית בקבוצות. עשינו שינוי טכני, אבל לא מהותי.
"אופק חדש, לדוגמה, הוא בחלקו שינוי טכני. יש לו היבטי התייחסות לשעות. אבל אנחנו לא עוסקים בהולכת ההוראה לדרך אחרת – ובלי זה לא נגיע לשינוי. צריך לבוא שינוי איכותי של ההוראה. זה שמורה נכנס לכיתה ועומד מול 20-30 ילדים ולא מוביל את החשיבה שלהם – הם נשארו באותו מקום שבו הם נכנסו לשיעור. אני תוהה האם המורה מטיב את תהליך החשיבה של הילדים? ובזה אחד לאחד – לא עשינו שום דבר".
ד"ר פשר: "אז למה המערכת כל-כך שמרנית ולא מכניסה שינויים משמעותיים"?
כרמלה כץ: "אני לא בטוחה שהבעיה בשמרנות. הבעיה היא באיכות האנשים והמורים. כשאני הייתי תלמידה, המורים שלי לימדו בלי טכנולוגיה, אבל היו אנשים אינטליגנטים. היום אני מרגישה שחסרים למורים נכסי צאן הברזל שצמחנו עליהם. אז נכון, הם אלופים בעבודה על מחשב, אבל חסרה להם תשתית. אני מרגישה שהכול קם ונופל על מורה שנכנס לכיתה, סוגר את הדלת ויוצר קשר אמיתי עם התלמיד ויכול לתת מעצמו".
אור לעיני התלמידים; יצירתיות והעצמה למורים
ד"ר פשר: "מסביב לשולחן יש כמה מנהלות, שעם אותם המורים, הצליחו לעשות בביה"ס משהו אחר. ביקרתי אצל אורית בן חורין, בביה"ס גבריאלי בחיפה, והיו לי דמעות בעיניים מרוב התרגשות, לראות מה שהיא עשתה שם עם עולים, בעיקר מאתיופיה. יש המון מורים איכותיים. לפעמים אני נעלבת כשאומרים ככה על המורים".
אורית בן חורין: "גם אני נעלבת כשאומרים שהמורים הם מוקד הבעיה. אז נכון שמורה טוב הופך את הכיתה לאחרת, אבל צריך שהחברה תיתן למורים כוח וכבוד ועוצמה. המורה יכול להצליח אם ניתן לו תשתית ועוצמה. ברגע שמורה הוא סמכותי והכיתה יושבת בשקט, אז ביה"ס חושב שהמורה נפלא, אבל כאן לא מתרחשת למידה. אנחנו לא רוצים שקט. אנחנו רוצים עשייה; אבל מצד שני, אנחנו לא רוצים בלגן.
"מה שיפה בבי"ס גבריאלי, זה שנכנסו חברה' טכנולוגיים והביאו גישה אחרת שמחלחלת למורים, שמסתכלים ולומדים. נכנס מרכז יובל – ושוב אנשים אחרים. מי שמלמד מוזיקה הוא מורה מסוג אחר. ההון האנושי הוא הכי חשוב, ואת ההון הזה אנחנו צריכים להעצים, ולא לזרוק ולהביא חדש, כי לא נסתדר עם זה וזה גם בלתי אפשרי. חשוב להכניס גורמים אחרים ולפתח חשיבה, אבל הכי חשוב זה לתת יחס אישי. כל ילד צריך לקבל יחס אישי. על הקבוצה צריך לחשוב, והיא חשובה, אבל הפרט בקבוצה צריך את ההזדמנות שלו, הקשר שלו, תשומת הלב שלו. זה מה שנותן אור בעיני הילדים".
טלי פרידלר: "אני חושבת שיצירתיות ומקוריות מאוד חשובות. לפני שבועיים קראתי מאמר על הגורמים להצלחה, ודיברו על יצירתיות ועל חשיבה אחרת. במערכת החינוך הכול מסודר ויש סטנדרטים לכל דבר. כשהולכים על שביל מאוד מסודר – אז אין שינוי. חייבים לפתוח ולשחרר.
"הקשר האישי דרך אופק חדש משמעותי מאוד, והוא באמת נותן לכל ילד ומורה זמן לעשות דברים אחרת. אם לפני כן, נכנסו לכיתה ולימדו, אז מורה טובה ויצירתית יותר – הגיעה ליותר ילדים. מורה פחות יצירתית – הצליחה פחות. במפגש מורה-תלמיד של אופק חדש יש אפשרות שלא לפעול לפי תוכנית לימודית מוגדרת, וזה טוב. כדי להצליח, לא צריך לחפש את מי שמסודר, צריך לחפש את אלה שמביאים למערכת משהו אחר, שונה".
לשמש אי של שפיות; להתחיל בהידברות
אנה גורן: "בשנים האחרונות היו כך וכך בחירות, אז הייתה לנו שרת חינוך שהדגל שלה היה בריאות ותזונה. ואז היו בחירות ושרה חדשה ומנכ"ל חדש, ואז הכניסו את מפתח הלב לבתי הספר. ואז אופס, היו בחירות ושר חדש ומנכ"ל חדש, ועכשיו מדברים על הישגים. הם בונים לנו תוכנית, אנחנו מעבירים אותה למורים ובכל פעם משנים, וכל השינויים האלה לא קשורים למה שקורה היום בעולם האמיתי.
"היום בעולם האמיתי מהירות העברת המידע מדהימה. אני נזכרת שעמוס עוז כתב איך כל המשפחה שלו הלכה לדבר עם מישהו בחו"ל בדואר, ודיברו רבע דקה, כי זה היה נורא יקר וגם חיכו שעות לשיחה. היום קורה משהו בבוקר והופ בצהריים כולם יודעים עליו. איך אנחנו נערכים לעולם העכשווי? לשינויים התכופים? אם בעבר השתמשנו בספרים ולמדנו מזקן הכפר, היום את מקומו מחליף המחשב – אף אחד לא מתחרה עם המידע שיש בו. איך מכשירים את התלמידים לעשות בו שימוש מיטבי? אנחנו לא מצליחים כי אנחנו טובעים בניירת ואין לנו זמן.
"ויש עוד נושא בעייתי מאוד: הקשר עם הקהילה ועם ההורים בעייתי – כן זכויות הילד, לא זכויות הילד; מותר להשעות תלמיד, אסור להשעות. אנחנו מבזבזים על זה המון זמן. וכך גם על נושא מעמד המורה. יש סרט ספרדי "לשון הפרפר", שבו רואים דמות של מחנך שעל-פיו יישק דבר. היום ההורים מתווכחים עם המורה ועם המנהל, והתוצאה היא שלא נותנים לנו לעבוד. הגישה האישית מתקיימת כשאין סטנדרטיזציה, זה בא בעיקר בחינוך המיוחד, שרק עכשיו נכנסת אליו הסטנדרטיזציה".
נירה רוזנהיימר: "בחינוך המיוחד יש שינויים גדולים מאוד בזכות ההורים. השינויים לא באים מהמערכת, או מהמטה. ההורים דורשים שהמדינה תהיה מחויבת לתת לכל ילד את הצרכים הדרושים לו, וזה דבר אדיר. המערכת לא מותאמת לרעיון האדיר הזה".
גורן: כששושני היה המנכ"ל בפעם הראשונה, הוא אמר שתהליך קבלת ההחלטות צריך להיות קרוב מאוד, ממש צמוד, ליישום שלהן; ואיפה אנחנו נמצאים? בין הרעיון למעשה – הפער הלך וגדל, ואני רואה את זה בדאגה רבה. כשהילדים של היום באים הביתה, הם מתיישבים מול הטלוויזיה או מול המחשב, ואנחנו צריכים להחזיר משהו מהאנושיות, מהתקשורת הבינאישית, וזה צריך להתקיים בביה"ס, שיהיה מין אי של שפיות.
"צריך אפילו להכניס את תורות הלחימה לביה"ס. התורות האלו מלמדות שליטה עצמית ואיפוק. ההורים לא מלמדים את זה, הם לא מסוגלים לעמוד מול הרצונות של הילדים. צריך לעזור להם להגיע לשליטה עצמית בעזרת תורות לחימה ואמצעים אחרים. המערכת שלנו היא אנכרוניסטית, היא לא יכולה להישאר כזאת. בנוסף, ההורים רוצים שהילד שלהם ילך לבית הספר בשלום ויחזור הביתה בשלום. לא דיברנו כאן על תופעת האלימות. מדברים על מטרות מוגדרות, ושוכחים את בעיית האלימות.
"חוץ מזה, המנגנון של ההידברות מהשטח למטה לא עובד. המטה מתחלף כל הזמן וצריך ליישר איתם קו, ובדרך שוכחים את המורים והילדים וההורים. ואני אומרת שכדי שהשינוי יתחולל, צריך ליצור מנגנונים של דיבור. לא רק ייצור תוכניות. כרגע לא מדברים איתנו. כשהייתי במטה, שאלתי אותם: באיזה צבע יהיו המדים שלנו? לא ייתכן דבר כזה; הדרך שבה בודקים הישגים ולא מדברים – לא תקדם".
שיעורים ביוטיוב
יעל סלומון: "כל התנסות וכל דבר שקורה בבית הספר הופך להיות הישגי, ולא לומדים לשאול שאלות, לחקור פנימה והחוצה, להתעניין. יש לזה ערך מוסף אדיר. ליצור ארגון שמאפשר לימוד שכולל שיחה".
רינה מיכלוביץ': "אני רוצה לתרום לדיון הזה מושג אחד: רלוונטיות. אני שואלת את עצמי אם המטרות שלנו רלוונטיות לתלמידים? אני חושבת שהמורים שלנו היום לא נופלים באיכותם מהמורים של פעם, אבל צריך להגדיר מחדש את תפקידם. המורה מגדיר את עצמו כמקור הידע, ואני רואה אותו כמנתב הידע. כל תלמיד מחזיק בידו טלפון סלולארי, ויכול לתת תשובה דרך המכשיר.
"המורה צריך להביא את הנושא לכיתה, מצדי שיביא נושאים מתוכנית הליבה, למרות שאני לא מאוהבת בתוכנית הליבה. אבל שיביא נושאים וישלח את התלמידים למקורות ידע, שיוציאו שאלות רלוונטיות, שיידעו לאתר את השאלות. אני רואה את המורה היום מלמד היסטוריה, גיאוגרפיה, תנ"ך, כשהוא משתמש באמצעי מולטימדיה שרלוונטיים לתלמיד, ומלמד איך לאתר את מקורות הידע.
"זה חשוב לצרכי החברה ולצרכי הפרט, כי אחד הדברים החשובים ביותר שלנו היום כחברה, כאנשי פרופסיה, הוא לאתר ידע. אני רושמת לעצמי שאני צריכה לבוא הביתה ולחפש ידע ביחס למה שנאוה אמרה על כך שהאמריקאים גומרים לעסוק בנושא הסטנדרטים. אני צריכה לדעת איך לחפש את זה.
"בכל כיתה יעמוד מחשב, והמורה יראה להם איפה לחפש. המורים שלנו נמצאים במקום אחד; והתלמידים – במקום אחר. צריך להדריך את המורים לסוג חדש של הוראה – לנתב ידע ולא להיות מקור ידע. הם צריכים לדעת לאסוף ידע, לנתח אותו, לארגן אותו ולהציג אותו".
ד"ר פשר: "אז בעינייך השינוי יבוא דרך הדרכת המורים"?
מיכלוביץ': "כן, ואני חושבת שחלק מהמורים יודעים כבר עכשיו לעשות את זה".
רוני לזרוביץ: "אצלנו בחברה אנחנו מעלים את דברי המומחים ליוטיוב, ואז כל אחד נכנס בזמנו החופשי ולומד – הכול זמין 24 שעות. אם אנחנו נעצים את המורים הטובים ואם נגבה אותם באמצעות טכנולוגיה, הילד יוכל ללמוד בזמנו הפנוי. אני גם חושב שבמקצועות המתמטיקה והמדעים צריכים סטנדרטים, שיבהירו מה ללמד ובאיזו רמה. אם אני בא לאסיפת הורים של הבת שלי ושואל את המורה: למה היא קיבלה 70? אני מצפה שהיא לא תענה לי: היא לא יודעת מתמטיקה. אלא שתהיה ספציפית, תגיד: יש לה קושי בבעיות תנועה, שאני אדע איפה הבעיה ואיך לפתור אותה".
רוזנהיימר: "המורים למתמטיקה בכלל לא מוכנים למחר, ובכל הארץ יש מחסור במורים למתמטיקה. ניסינו ללמד תלמידי מדעי המחשב גם לימודי הוראה, כדי שיוכלו לצמוח דרך ההוראה וכדי לחדש את המערכת באנשי המדעים והמתמטיקה, צעירים שאכפת להם וייתנו מעצמם. מה שאמרו לבת שלך לא יחזור, אני חושבת שדור המורים משתבח".
הורים, מנהיגים ושיתופי פעולה
יוסי פשר: "המורים לא יכולים לשאת בעצמם את נטל החינוך וההוראה. יש להם שותפים. השותף העיקרי הוא ההורים, שהשפעתם לא פחותה מהמורים, ולעתים יש להם השפעה שלילית ביחס למורים; כולנו מכירים הורים שאומרים: המורה הזו מטומטמת. לדעתי, צריך לחייב את ההורים להיות שותפים אמיתיים, הן בתהליכי הלמידה, הן במתודולוגיה והן בתהליכי החינוך. ההורים לא שותפים, והם מגיעים לביה"ס רק כשיש בעיה; וכשהם כן משתתפים, הם מעוניינים להשתלט על תוכנית הלימודים ועל ביה"ס. יש לנו מורים מצוינים, וזו בושה וחרפה שמטילים את כל האשמה על המורים".
רחל מתוקי: "כמורה לשעבר וכמנהלת, אני מרשה לעצמי לומר שזה נאיבי לחשוב שביה"ס יוביל את השינוי. צריך לזכור שלמערכת החינוך אין מנהל אחד. החינוך הוא עבודה רב-מערכתית שמשתתפים בה המון פרמטרים: קהילה, הורים, תלמידים, סביבה תרבותית, נהלים ועוד. בלי עבודה רב-מערכתית מסודרת אי-אפשר לנהל חינוך כראוי, במיוחד בסיבה שקופה.
"התמזל מזלנו ואורית בן חורין הסכימה להכניס גורמים מתערבים וכל הכבוד לה על זה. לא כל מנהל היה מוכן לערב כל-כך הרבה גורמים. בלי השיתוף הזה, לא היינו מצליחים. חיפשנו בחיפה תשתיות לימודיות שיהוו בסיס, כמו מוזיאון המדע שמהווה תשתית טובה. ורק בזכות העבודה הרב-מערכתית הצלחנו, ומשרד החינוך הסכים להוסיף הרבה שעות, ואנחנו נתנו את התשתית, הרווחה נכנסה לבתים של הילדים וכל זה ביחד עשה את העבודה. נכון שלשיעור יש משמעות רבה וגם לתחושת השליחות של המורה, אבל בלי חיבור של כל הגורמים שנועדו לעזור למורה – זה לא ילך".
טלי שטיינברג: "עם כל הכבוד, לא המחשב ולא התעשייה יעשו את ההבדל. הגורם הרלוונטי המשמעותי ביותר בחיי התלמיד זה ההורים. ואני קצת אפיקורסית; אנחנו פועלים בעולם תחרותי וביקורתי מאוד – ההורה בודק איפה ביה"ס טעה ויש לו הרבה טענות למורה. אנחנו – אני שמחה לספר – מנסים להוביל בשתי שכונות בעיר עבודה רב-מערכתית. אני חושבת שהמוסדות בישראל צריכים ללמוד. באו ללמוד מאיתנו כל מיני משלחות מכל העולם. אפילו מעזה באו ללמוד, והמשלחת האחרונה הגיעה מישראל. זו דוגמה מצוינת מבחינתי לסדר לאומי אחר".
מיכלוביץ': "זו שאלת הביצה והתרנגולת – האם העבודה הרב-מערכתית עומדת בראש העניין, או האיש שיודע להוליך עבודה מערכתית. אני מכירה את חיפה, ואם בראש העניין לא עומד אדם שיודע להוליך עבודה רב-מערכתית, אז פשוט אין עבודה כזו. אז זו שאלת המנהיג? או שאלת הנוסחה"?
יוסי פשר: "גם וגם".
מיכלוביץ': "בלי הגם וגם העניין לא עובד בכלל".
מר-חיים: "במאה ה-21, עם כל הקדמה, רוב הידע זמין. השאלה היא האם אנחנו מחנכים את התלמיד לחשוב ולנתח סוגיות. אני חושש שמעט מאוד. עבדתי עם כמה בתי ספר, ואני יודע שרק חלק קטן מאוד מהמורים מסוגל לעשות עבודה כזו. לצערי, חלק נדיר מהמורים מסוגל לנתח תוצאות. הם לא מסוגלים להביא את התלמיד לא להגיע לתשובה הנכונה, אלא להגיע לחקר הדברים. יכול להיות שאנחנו לא מחנכים את המורים כמו שצריך. יכול להיות שהמכללות צריכות לעשות עבודה אחרת.
"חייבים להכין את הסטודנט להוראה להיות מורה. ואני לא מדבר על ציונות וערכים, אלא שיידע להכין את התלמיד, כך שכשיגמור את ביה"ס וייצא לעולם הפתוח, הוא יוכל לבחור ולדעת מה צריך לעשות בכדי להצליח. לשם כך צריך לקבוע את היעד. לצערי, היעד של היום מבוסס על ידע ולא על חשיבה. הבחינות בודקות ידע ולא חשיבה. יש לי ידידה שמכינה שאלונים והיא אחת היחידות שלא מסכימה לתת שאלונים אמריקניים, ולכן המסכנה עובדת שעות בכדי לכתוב את הבחינות שלה, ואח"כ לקרוא אותן, ולהבין מה התלמיד הבין".
מי בכלל צריך בית-ספר?
ד"ר פשר: "אני רוצה לעורר פרובוקציה. תראו, יש היום הורים שלא רוצים לשלוח את הילדים לביה"ס ומגדלים אותם לבד, אז אולי ביה"ס גמר את תפקידו וצריך להמציא משהו אחר. אם המערכת התעשייתית המובילה – ההיי-טק, שיש לנו פה שני נציגים שלה – יודעת לייצר הצלחות, אז אולי כדאי ללמוד ממנה. הרי כל רפורמה שמבוססת על TOP-DOWN לא מצליחה. הנחתות לא עובדות. מצליחים כשמשכפלים הצלחות. אז מה אפשר ללמוד מההיי-טק"?
תחיה אלון: "אני חושבת ששני הדברים העיקריים להצלחה הלימודית הם מוטיבציה וסבלנות. אנחנו בחברה מעבירים קורסים שמלמדים איך לעבוד עם אנשים אחרים, מתרבויות שונות. העולם יותר ויותר גלובלי, התלמידים שלכם מדברים באינטרנט עם כל העולם, וצריך לשים פוקוס על סובלנות. כיוון נוסף הוא נושא ה-Long life learning. אנחנו אף פעם לא נדע הכול, ותפקידנו לספק כלים ללימוד, גם לימוד עצמי; כמו שנאמר פה – התפקיד של המורה לנתב ידע".
לזרוביץ: "אנשים רוצים ללכת לבית הספר, הם רוצים לפגוש אנשים וללמוד. ביה"ס צריך לשלב לימוד עם הכוונה. יש היום אתרים שבהם יש מומחים שמלמדים מדעים יותר טוב מכל מורה. התלמיד צריך להיכנס לשם (חלקם בתשלום וחלקם לא) ויש שם המחשות והדגמות. למשל, ממחישים מה המשמעות של משפט פיתגורס בחיים. ואגב, בעיית לימודי המדעים היא לא רק שלנו, היא של כל העולם".
ד"ר מירי גוטליב: "רק אם תהיה לנו אג'נדה חינוכית בכל ביה"ס – תהיה תרבות של למידה, וזה בין השאר תפקיד ביה"ס. חלק גדול מהתלמידים באים היום לביה"ס גם כדי ללמוד וגם כי זה מקום חברתי משמעותי. אי אפשר להחליף את המקום הזה ואת החשיבות החברתית. מה שחשוב זה להכניס לביה"ס תרבות של למידה לכל השכבות – החל ממנהל ביה"ס, דרך מזכירות ביה"ס ואבות הבית ועד התלמידים. שלכל אחד מהם יהיה ערך ואפשר יהיה ללמוד ממנו – רק אז נוכל להוביל שינוי".
הדר גפני: "אני רוצה להתייחס להשוואה להיי-טק. אני מכירה את הדברים בעיקר מצד התעשייה, ואני מסכימה עם עניין הלמידה לכל החיים. כשאתה נכנס לעבודה, אתה יודע שאתה מקדיש חלק מהזמן שלך ללמידה, אחרת לא תתקיים. צריך ליצור שינוי תפיסתי, של התפתחות מקצועית של המורה, שיבין שאם הוא לא יתפתח ולא ילמד – הוא לא יהיה קיים.
"במערכת הממסדית שלנו, כשזה מעמד המורה – יהיה קשה מאוד להכניס את נושא ההתפתחות, ולכן אני חושבת שהשינוי יכול לבוא דרך חלון ההזדמנויות שנמצא אולי בתוכנית אופק חדש; אולי נצליח לחנך את המורים. בעצם לא לחנך, אני לא רוצה לחנך אף אחד, אלא להציב את נושא ההתקדמות, כך שהמורה ירצה להתפתח מקצועית".
שטיינברג: "אני חושבת שמי שבא מבחוץ ולא מקובע בתוך המערכת, יכול להראות תפיסה קצת שונה ולהציע אלטרנטיבות. צריך מפגש בין אנשי המערכת לאנשים אחרים, מפגש אינטרדיסציפלינרי, שבו מסתכלים על הילד מכל הצדדים. ולא רק מה קורה איתו במתמטיקה או באנגלית. אלא מה קורה איתו במשפחה ובקהילה. ויושבים אנשי מקצוע שונים, שבי"ס לא מכיר. צריך לצאת מהביצה המקומית וללמוד ממקורות נוספים. להראות דברים לאנשים שבשחיקה היומיומית שלהם הם לא רואים".
ד"ר פשר: "יש הבדל בין זה שמסתכל בדאגה על מערכת החינוך, לבין מצב שבי"ס מזמין אליו גורמים שונים. יכול להיות ששם נמצא הסוד? כשאנשי החינוך מזמינים אליהם שותפים"?
מתוקי: "צריך הרבה אומץ חינוכי לעשות את זה. מנהל בי"ס שהולך על זה, חושף עצמו לתהליך לא פשוט; הוא חושף עצמו להתערבות ולביקורת".
בן-חורין: "בעידן הזה אנחנו רואים שהתלמידים וההורים לא יודעים לדבר. אנחנו צריכים לשבת ולדבר. בשנה הזו, כשיש את אופק חדש – יש זמן לדבר. המורים נמצאים בשביל להקשיב ולשוחח. התקשורת הזו חשובה. צריך לשמוע את כולם, גם את השקטים.
"מנהל בי"ס עובד עם כל הגורמים ומושך בחוטים. יש לו השפעה עצומה על המורים, התלמידים וההורים. עם כל זה, הוא חייב גיבוי של הרשויות השונות; אם הכול יעבוד ביחד יש לנו לאן להתקדם. וכדי שזה יקרה, צריך לארגן את הדיבור והקשב במסגרות זמן. אופק חדש נותן מסגרות זמן לפעילות מובנית".
טלי פרידלר: "אנחנו צריכים ללמד ילדים לעבוד במשותף, בכדי להגיע להישגים. ללמד ילדים לחקור בצוות. זה הייחוד של ביה"ס. ביה"ס הוא לא האחראי הבלעדי על הידע, אבל תפקידו ללמד ילדים לשתף פעולה ולעבוד ביחד. זה תפקיד של מרכז חינוכי".
ביניים: לשדר גאווה, להתערב בקהילה ולחנך לביקורתיות
מתוקי: "גם לפני 20 שנה היה משבר בחינוך, ובוגרי התקופה הזו הם היום אנשי ההיי-טק המובילים. אין לי ספק שגם התלמידים של היום יובילו את ההיי-טק בעולם".
מיכלוביץ': "לא יכול להיות שמערכת החינוך תעסוק רק בנושאי הליבה שלה. אני רוצה להכניס מגיל הגן תרבות של למידה וידע. אנשי ההיי-טק לא עובדים רק בשביל הכסף; פרופ' מר חיים אמר פעם שאלה שעבדו רק בגלל הכסף עפו מהמערכת. מה שמאפיין את אנשי ההיי-טק זה הדיספוזיציה – הם לא עוזבים עד שהם לא פותרים את הבעיה. אני רוצה להקנות לילדים דיספוזיציה של למידה, של חיפוש ידע, של רצון לחקור משהו כל החיים. לפני כמה ימים אמר לי ילד בן 7, שהוא חיפש בספר משהו על דבורים. אמרתי לו: אבל לפני שלושה ימים הייתם בטיול לכוורות ולמדתם על זה, אז הוא אמר לי: אבל אני לא יודע על זה מספיק! לזה אני רוצה לחנך".
יעל סולומון: "אני חושבת שכולנו עוסקים במנהיגות. על כל מורה להיות מנהיג, כנ"ל מנהל ביה"ס והמפקח וראש הרשות ומנהל האגף. עלינו להיות מנהיגים, לא להסתגר בדלת אמותינו; לצאת החוצה לקהילה, לקחת אחריות, להיות מעורבים וליזום הרבה מעבר להוראת הדיסציפלינה. בנוסף, אני רוצה לטפח את נושא הגאווה ולצאת מנקודת התבוננות של שליחות אמיתית, ולא משנה מה המטרה של אלה שמגיעים למערכת החינוך. עם התלהבות, גאווה ותחושת שליחות, אני משוכנעת שנייצר תחושה כזו גם לקהילה, להורים ולתלמידים".
לזרוביץ: "לאיזה אחוז של המורים יש תחושה כזו"?
סולומון: "קטן מאוד, אבל אנחנו מחויבים לגרום להם לחוש כך".
אנה גורן: "לפעמים הילד בקיא יותר מהמורה, ולכן תפקיד ביה"ס הוא בעיקר לחנך לביקורתיות, כי הילד חשוף לכל, כולל אלימות. פעם אמרו: לא נזמין את הביטלס כי זה יקלקל את הנוער. היום כל-אחד חשוף לכל. אני מאמינה שיש לנו תפקיד מנהיגותי עצום. קראתי מאמר על מחקר שנעשה על פנימייה בגרמניה הנאצית. אף בוגר של הפנימייה לא הצטרף למפלגה הנאצית. בדקו למה, ומצאו ששם חינכו ולימדו לביקורתיות. לכל אחד יש את חלקת האלוהים הקטנה שלו לשנות, ויש לנו סיכוי לשנות, אפילו בקטן".
פרופ' בן-צבי: "דיברתם הרבה על מנהיגות ועל חיבורים; חיבורים בתוך הקהילה, חיבורים של הקשבה ושל עבודה ביחד. אני מאמינה שמתוך הזיכרון הקולקטיבי לא נחזור על שגיאות, ורק מתוך המערכת נוכל להוביל שינוי".
ד"ר פשר: "הסוד של הפאנל הזה הוא גם הסוד של סיירת מטכ"ל – חבר מביא חבר. תפקיד ביה"ס הוא תפקיד חברתי; לחבר, לקשר ולנהל דיאלוג. אני מאחלת שמתוך חברות וכבוד הדדי תוליכו שינוי".
מגזין "סטטוס" מופק ע"י:
עוד בסטטוס:
Tags: אסטרטגיה חדשנות חינוך תרבות ארגונית
