תקוותם של תומכי הדיאלוג קשורה לאפילוג שלו, כלומר לעמדתם המעודכנת של המשתתפים בשלבי הביניים של התהליך ובעיקר בסופו
25.6.24 צילום: shutterstock
נראה כי בעשורים האחרונים הלכו והקצינו מחלוקות בתוך קבוצות של אנשים – קטנות וגדולות, מאורגנות ואקראיות, מגוונות ואחידות, מקומיות ופזורות – ובקרב אוכלוסיות רבות הלך הקיטוב והעמיק עד כדי קרע או שסע. יש שהקיטוב נסב אודות חילוקי דעות בלבד, אך יש שהוא מחריף עד מאוד, כאשר דעות שונות מובילות לדרכי פעולה מנוגדות וסותרות. כדי לשכך במידת מה את הקיטוב ואת תחושת המועקה שהוא גורם לרבים, יש המציעים את תהליך הדיאלוג: הבעת דעות של המשתתפים בתהליך, תוך כיבוד הזולת, במטרה לברר את הסוגיות הנתונות במחלוקת. וודאי זכורה לרבים התייחסותו ההיתולית של השחקן שייקה אופיר, אשר הגדיר ואמר כי מונולוג הוא אירוע שבו אדם מדבר אל עצמו ואילו דיאלוג הוא אירוע שבו שני אנשים מדברים אל עצמם. השנינה שבאמירה זו מדגישה את העיקר בדיאלוג – וכמובן במימוש השכיח שלו, אשר ראוי לקרוא לו "מולטילוג": מדובר בתהליך אשר בו ההקשבה וההפנמה הן העיקר. כך כל משתתף בדיאלוג חושף את שיקוליו לביקורת עניינית של זולתו, וכך הוא מזכך אותם, משכלל אותם ומקל על הנגשתם למשתתפים האחרים.
תקוותם של תומכי הדיאלוג קשורה לאפילוג שלו, כלומר לעמדתם המעודכנת של המשתתפים בשלבי הביניים של התהליך ובעיקר בסופו. יש המקווים לסיום אשר בו המשתתפים מגיעים, על ידי שכנוע הדדי, לדעה אחידה לגבי הסוגיות שהיו שנויות במחלוקת לפני קיום התהליך. הניסיון מראה כי תוצאה כזו איננה שכיחה ביותר. מצבי סיום, אשר ייחשבו כהצלחה של התהליך, הם אלה שבהם הסוגיות הנדונות זוכות לבירור ולהבהרה עבור המשתתפים. כאשר דיאלוג מסתיים כך, התמונה הלוגית של הדעות והטיעונים נראית באופן מפורש יותר בעיני המשתתפים ומשתררת התחושה כי סלע המחלוקת התרכך במידה משביעת רצון.
סוגיה חשובה היא מהי אותה "תמונה לוגית מפורשת" – המקווה או המתקבלת בפועל – כתוצאה מן הדיאלוג. להלן מוצעת דרך לבחון ולברר סוגיה זו באמצעות כלים של המשגה (Conceptualization), מיסוד (Institutionalization) והפשטה (Abstraction).
למרות שתהליך הדיאלוג מתקיים לרוב ללא פורמליות יתרה, כלומר בשיחה חופשית, ניתן לייצג אותו נאמנה בעזרת מושג ה"טענה". כל משתתף בתורו מביע "טענה", או קבוצת טענות, ואלה חשופות לביקורת – שוללת, תומכת או מקדמת – על ידי משתתפים אחרים, שגם היא מובעת באמצעות טענות. בתחום הממוסד טענה היא תיאור מצב של קבוצת ישויות – מוחשיות או מופשטות – והיחסים ביניהן. לדוגמה הטענות הבאות: "לכל חרק יש מחזור חיים של ארבעה שלבים: ביצה, זחל, גולם, פרפר", או "השמש וכוכבי הלכת סובבים סביב כדור הארץ", או "אם מושבות אנגליה בצפון אמריקה אינן מיוצגות בפרלמנט הבריטי, אין הן משלמות מיסים לבריטניה (No taxation without representation)", או "כל שינוי בהרכב הוועדה למינוי שופטים יביא תוך שנים מעטות להפיכת ישראל לדיקטטורה".
בתחום הממוסד טענה חייבת בניסוח מדויק, חסר סתירות וכזה המבטיח כי המצב המתואר בטענה הוא עקרונית "נכון" או "לא נכון". ייאמר כאן במפורש כי בדיאלוג המתקיים בפועל, גם כאשר המשתתפים נאורים ומשכילים, אמירותיהם אינן מדויקות בהכרח, ניסוחיהם אינם נקיים מאי-דיוקים – ולעיתים מסתירות פנימיות, רוב האמירות אינן תואמות להגדרת "טענה" כמובא לעיל ובעיקר – לרוב אין כלל הסכמה באשר לנכונות האמירות המובעות. לפיכך יש להבהיר כי השימוש במושג "טענה" אינו בא לתאר מצב קיים, אלא לאפשר פורמליזציה וניתוח של תהליך הדיאלוג. יתר על כן, מודגש כי תכונה חיונית של "טענה" היא שעליה להיות, עקרונית, נכונה או לא נכונה, בלא שמחויבת הסכמה בעניין זה, ואולי אין ידיעה כלשהי לגבי הנכונות או אפילו לא צפוי שהנכונות תהיה ידועה אי פעם. לדוגמה, המשפט "הלוואי שהיה לידי גביע מלא גלידת ווניל משובחת" איננו טענה כי, עקרונית, הוא אינו נכון או לא נכון. ממצא זה תקף, ככל הנראה, לכל המשפטים המביעים משאלות, אך אוסף המשפטים שאינם טענות הוא גדול ורחב הרבה יותר. עם זאת, כאשר באים לנתח דיאלוג, ראוי להתאמץ – אולי לא במסגרת הדיאלוג, אלא בעת בחינתו – לייצג את אמירות המשתתפים על ידי טענות פורמליות.
במהלך הדיאלוג מנסה כל משתתף להוכיח, באמצעות הסקה הגיונית, את טענותיו, ואילו משתתפים אחרים – אפשר שינסו להפריך את טענותיו, גם הם באמצעות הסקה הגיונית. אולם, מה היא "הסקה הגיונית"? משתתף, המיישם הסקה התומכת בטענתו, מנסה בפועל להוכיח, על פי כללי היסק מקובלים, כי טענתו נובעת מטענה קדומה יותר, שהיא, לדעתו, נכונה. באותה מידה, משתתף, המיישם הסקה שוללת, מנסה בפועל להוכיח, גם הוא באמצעות כללי היסק מקובלים, כי היפוכה של טענת זולתו נובע מטענה קדומה יותר, שהיא, לדעתו, נכונה. ראוי להעיר כאן שוב כי מיסוד התהליך, כמתואר לעיל, כמובן איננו תיאור אמיתי של כל דיאלוג בפועל, אולם מן הראוי שייצוג פורמלי נאות של דיאלוג יהיה מושתת על סדרות של טענות וגזירה לוגית שלהן מטענות קדומות, אשר גם הן, כמובן, צריכות להיגזר מטענות קדומות עוד יותר. הערה נוספת נוגעת לכללי ההיסק: מדובר באופני חשיבה פשוטים ורגילים, המקובלים באופן רחב בציבור, לדוגמה: "אם ג' נובע מ-ב', ו-ב' נובע מ-א', אזי בפועל ג' נובע מ-א' ", או "השלם גדול מחלקו", או "אם מהנחה א' מתקבלת, לאחר סדרה של היסקים מקובלים, מסקנה ת', שהיא לא נכונה בעליל, כי אז ההנחה א' איננה נכונה" וכדומה.
למרות שהייצוג הפורמלי לעיל של הדיאלוג שונה באופן מובהק מן התהליך בפועל, יש תועלת רבה בחשיבה, במידת האפשר, על הייצוג הפורמלי – גם תוך כדי קיום הדיאלוג. כאשר לדיאלוג יש מנחה, ראוי לעודד אותו להציג הארות תוך כדי התהליך, המבהירות למשתתפים, באופן מדויק ככל האפשר, מה היו הטענות התחיליות של המשתתפים בראשית הדיון ומה הן הטענות הקדומות, שהובאו לדיון על ידי המשתתפים, כדי להסיק מהן, באופן לוגי, את שרירותן או הפרכתן של טענות אחרות. גם אם הדיאלוג איננו מונחה מעשית, טוב יעשו המשתתפים אם יבררו לעצמם, מדי פעם, במהלך הדיון, את מהות הטענות שהובעו ואת הטענות הקדומות שהובאו כדי לבסס אותן. התועלת הצומחת מהבהרות אלה היא רבה, כפי שיוסבר להלן.
ברור כי הצגת טענות והוכחתן על ידי טענות קדומות אינה יכולה להימשך לנצח: היא בהכרח תיעצר ותיבלם. העצירה יכולה להתגשם בשני אופנים שונים. האחד, כנראה הפחות שכיח בין השניים, הוא שהמשתתפים מגיעים, בטיפוס נחוש במעלה הטענות הקדומות, לטענות בסיסיות שקיימת לגביהן הסכמה כללית – ומכאן הסקה הגיונית, דרך שורה של היסקי ביניים, המביאה לקבלה של טענות תחיליות מסוימות, לעומת אחרות שהופרכו במהלך הדיון. סיום זה חותם דיאלוג המביא לשכנוע. האופן האחר מוביל את המשתתפים לקבוצה של טענות קדומות בסיסיות, שהן בגדר של אקסיומות – הנחות בסיסיות של המשתתפים, אשר אינן ניתנות להוכחה או להפרכה, וקיומן הוא בגדר של אמונה או ערכי יסוד אישיים – כגון "על טעם וריח אין להתווכח".
מן הראוי להביא דוגמה לאופן הסיום השני, שהוא כנראה היותר שכיח. מעשה בשני ניצולים מאוניה טובעת, המגיעים, לאחר שחייה מייגעת, לאי בודד. לאושרם הם מוצאים על האי מעיין של מים זכים ודקל קוקוס עמוס פרי. ימים אחדים הם אוכלים מן הקוקוס ושותים ממי המעיין, אך אז ניצת ביניהם וויכוח: א' טוען כי יש להטיל הגבלות על הצריכה היומית של אגוזי הקוקוס ואילו ב' טוען כי עליהם לאכול לשובע בכל יום. הוויכוח מתלהט, אך מתקיים בתרבות של דיאלוג. א' טוען כי די באכילת אגוז אחד ליום וניתן להשקיט את הרעב על ידי שתיית מים מן המעיין, ואילו ב' טוען כי אכילה לשובע היא חיונית שכן אחרת ייחלשו ועלולים לחלות, ואז מרה אחריתם. א' מסביר כי אם ייגמרו האגוזים שעל העץ שניהם ימותו ברעב ואילו ב' מצביע על מספרם הגדול של האגוזים. א' טוען כי אין לדעת עד מתי ישהו על האי ולכן חשוב לחסוך באגוזים, ובתשובה טוען ב' כי הכמות הנכונה לאכילה נגזרת מן הצורך הפיזיולוגי לשמור על חוסנם הגופני. א' מסביר כי חובה בכל יום לחשוב על העתיד ולכלכל את מעשיהם בתבונה ואילו ב' קובע כי הבריאות השוטפת היא הגורם שיכריע את גורלם. א' מנמק ואומר כי הערך העליון במצבם הוא אריכות ימים כי בכך תלוי סיכוי הצלתם, ומוסיף ואומר כי אריכות ימים הייתה מאז ומעולם קו מנחה בהתנהלותו. ב' מביע תימהון מוחלט ומספר כי הנהנתנות הרגעית היא זו שהנחתה את צעדיו מעולם וכי החשוב ביותר הוא ליהנות ככל האפשר מן הרגע, כל רגע, ואריכות החיים היא חסרת כל ערך.
ניתוח הדיאלוג מראה כי בשלב הזה הגיעו השניים להנחות היסוד שלהם וביכולתם להבין כי אי אפשר לאושש או להפריך אף לא אחת מהן. הם הגיעו לסוף הדיאלוג על ידי חתירה לראשיתו הלוגית, למושכל הראשון של כל משתתף, למוצא, לפרולוג. האם הדיאלוג מועיל לשניים? אכן, ללא ספק. הם מבינים כי אין טעם להתווכח עוד, כי שלב הטענות וההוכחות מוצה עד תום: אין ביניהם הסכמה אודות השאלה התחילית לגבי צריכת האגוזים וגם לא תהיה לעולם, ולא יכולה להיות, הסכמה כזאת. הם מבינים כי אין ביניהם צודק וטועה: מסקנותיהם המעשיות נובעות מהשקפות עולם בסיסיות מנוגדות, שנכונותן היא מוחלטת בעיני כל אחד מהם ואינן ניתנות להפרכה הגיונית. ההחלטה כיצד לנהוג בתנאים אלה שייכת למדעי ההתנהגות. אם שניהם נבונים, הם יבינו כי הגרוע ביותר מבחינתם הוא לקיים ביניהם מלחמה – אולי אלימה – על האגוזים: המלחמה, כמובן, רק תקטין את סיכוי ישועתם. עליהם לקבל החלטה הוגנת, הפוגשת במידה שווה את שאיפותיהם ואמונותיהם וגם פוגעת בהן במידה שווה. ביכולתם להחליט על הטלת גורל, שיקבע את התנהלותם, או להחליט על צריכה יומית שהיא חצי, או חלק מוסכם אחר, של רעבונם, או לנהוג לסירוגין: יום בגישת א' ויום בגישת ב'. מרגע שהגיעו להחלטה בדרך המכבדת במידה שווה – הסתברותית או מוחלטת – את אמונות שניהם, הם מחייבים את עצמם לנהוג בדרך שבחרו, למרות ששניהם לא מגשימים את שאיפתם המקורית במלואה. המשך החיים בצוותא, עד הצלתם המקווה, הוא הישג ששניהם מסוגלים להעריך. תוצאה זו של הדיאלוג לא מתבטאת בהשתכנעות של מי מהם: לחלופין היא מבררת עבור שניהם את המקור הבסיסי של סלע המחלוקת. הדיאלוג מברר אך לא מכריע. הם מבינים כי החלופה לדיאלוג היא מאבק, אולי אלים וקטלני – וכאנשים נאורים הם בוחרים להימנע מכך.
לעיתים קרובות הבירור המתקבל בדיאלוג מצליח להבהיר למשתתפים כי הדיון האמיתי שעליהם לנהל הוא אודות נושאים שונים בתכלית מאשר אלה שהיו במחלוקת מלכתחילה. כך מחלוקת בין אוהדים של שתי קבוצות כדורגל יכולה להתברר כהעדפה של האחד את האיכות הספורטיבית של קבוצות לעומת העדפתו המוחלטת של האחר את ארצו או עיר מגוריו. וכן מחלוקת אודות מדיניות ההגירה יכולה בדיעבד להתברר כהבדל בין עוצמת הזיקה של האחד ללאום שאליו הוא משתייך לעומת זיקתו החזקה של האחר לכלל בני האדם הליברליים בעולם, ללא כל התייחסות לזהות הלאומית. מה יהיה הפרולוג של הוויכוח בדבר העבודה בשבתות על שיפור רשת מסילות הברזל בישראל?
הנה כי כן, הדיאלוג הוא אמצעי יעיל – כנראה חיוני – לניהול מחלוקות בין אנשים. אף כי תכליתו של הדיאלוג היא לכאורה האפילוג, הרי עדיף תמיד דווקא לשאוף, במכוון ובמודע, לפרולוג הלוגי שלו. הדיאלוג אומנם לעיתים קרובות אינו מסתיים בהכרעה, אולם ניהולו בצורה אחראית ומחושבת, המכוונת לחשיפת עקרונות היסוד של המשתתפים, יכול להביא לבירור, להבהרה ולאפשרות המועדפת: להמשיך את החיים בצוותא.
מגזין "סטטוס" מופק ע"י:
עוד בסטטוס:
Tags: אסטרטגיה ניהול ניהול קונפליקטים תרבות ארגונית
