הדרך הבטוחה להשיג קונצנזוס היא על ידי הכרזת הטראומה. זה מדבק, זה סוחף ומעניק הכשר ציבורי למעשים שב"אזרחות" לא היו עוברים
פורסם: 7.1.15 צילום: shutterstock
האמת? אני לא כל כך מאמין במה שקרוי " טראומה לאומית " ובטח לא במה שמנסים להגדיר כ " טראומה עולמית ". המציאות מראה כי מה שנחשב בעת היווצרו כטראומה לאומית/עולמית הופך כעבור זמן לאירוע מקומי בגבולות המקום שבו ארע האירוע. קחו לדוגמא את אסון התאומים בניו יורק. ניו יורק וכל ארה"ב ויחד איתם העולם כולו היה תחת טראומה בעקבות המעשה הנורא. השנים עברו, ההדף של האירוע בעולם נמוג ובארה"ב עצמה הפסיקו "לחיות" אותו ובהדרגה. האימפקט נותר בגבולות ניו יורק. בתודעה העולמית העולם זוכר את הטרגדיה כאירוע אמריקני. אזרחי ארה"ב, זוכרים אותו כאירוע נורא שעבר על תושבי ניו יורק.
אצל כמה תל אביבים ניכרה התכנסות דפרסיבית כאשר תושבי קריית שמונה ראו את העולם, במשך חודשים, דרך הארובה של המקלט? או כאשר מתרחשים פיגועים בירושלים? או כאשר תושבי הדרום נמצאים חדשים במקלטים? התל אביבים מזדעזעים אד הוק וכמו כולם הם חושבים שככה אי אפשר יותר, אבל החזרה שלהם לשגרה מהירה. אל לי חס וחלילה להאשים קבוצה זו או אחרת באדישות, כי זה קורה גם לירושלמים כאשר קורה דבר דומה בתל אביב או בכל מקום אחר.
למרות ממדיה הקטנים של המדינה, אפילו דברים שאמורים להיות לאומיים ( כמו פיגועים ) בסופו של דבר, בחלוף ההתרגשות, נשארים מקומיים. לא סתם צמחו במדינה כל כך קטנה, כל כך הרבה מקומונים. מי שנשאר עם הטראומה הוא הנפגע וסביבתו הקרובה. בואו נודה בכך.
מניפולציה של מנהיגים
השימוש במונח טראומה, במישור הציבורי, הוא המצאה של מנהיגים ופוליטיקאים. הוא נועד לשימושים מניפולטיביים לצורכי הזמן והמקום. במילים אחרות, הוא נועד לשרת את המנהיגים בקידום מטרותיהם. מתי הם מכריזים על טראומה? כאשר הם נמצאים במצוקה, או לחילופין, כאשר הם רוצים להצדיק מעשים שבימים כתיקונם הם לא היו מעזים לעשות. והמדובר לא רק על עניני מלחמה ושלום, אלא גם על כלכלה ועסקים.
לא צריך להרחיק לכת עד ארה "ב ולא צריך להיכנס לגופו של הנשיא דאז בוש כדי להבין שלא רק "הצלת העולם מפני הטרוריסטים" עמדה לנגד עיניו כאשר הכריז על אסון התאומים כטראומה לאומית/עולמית. הנשיא, שהצלחתו המפוקפקת בבחירות והשמועות לגבי יכולותיו האינטלקטואליות הפכו לבדיחה בארה"ב, ביקש לאחד סביבו את האזרחים האמריקנים ואת " שאר העולם ", כאשר הכריז על מלחמת החרמה בבן לאדן ואפגניסטן.
הדרך הבטוחה להשיג קונצנזוס היא על ידי הכרזת הטראומה. זה מדבק, זה סוחף ומעניק הכשר ציבורי למעשים שב"אזרחות" לא היו עוברים.
" מצב חירום "
ישנה ואריאציה לטראומה לאומית והיא נהוגה במקומותינו. אצלנו קוראים לכך " מצב חירום ". זה בא להשיג את אותו אפקט, אך מבלי להשכיב את האזרחים על מיטת הפסיכולוג. שימוש במצב חירום נעשה אצלנו למשל, כאשר שרים, אנשי עסקים וסתם בעלי חוב מבקשים להצדיק מראש את מחדליהם. משהו בסגנון הבא: " זה לא אומר שאני שר גרוע אם בשנה הבאה לא תהיה צמיחה…זה בגלל שאנחנו נמצאים במצב חירום."
כמה פעמים שמענו "בזמני חירום" את המשפט הבא: " אתה מתפלא שהצ'ק חזר? אתה לא חי במדינה הזו? אתה לא יודע שאנחנו במצב חירום?" מה שיפה אצל המנהיגים, הפוליטיקאים ואנשי העסקים הוא, שכאשר הם יוצאים בשלום מ "מצב החירום", הם מתנפחים ומסבירים, לכל מי שרוצה לשמוע, שזה יכול היה להיות הרבה יותר גרוע אם הם לא מוצלחים כל כך. כרוניקה של כישלון ידוע מראש, שלא מגשימה את עצמה, הופכת להיות הצלחה עצומה.
" מצבי חירום " ותערוכות
מה בעצם לי ולכל זאת? שהרי עיסוקי הוא תערוכות? לא הייתי נזקק להקדמה הזו אלמלא מצאתי קווי דמיון רבים בין מדינות, מנהיגים ואזרחים ובין תערוכות, מארגנים ומבקרים, בכל הקשור להתנהגות במצבי טראומה וחירום.
עשרות מארגני תערוכות ברחבי העולם עושים שימוש מניפולטיבי ומנצלים את "הטראומה העוברת על העולם בעקבות ….. ", כדי לבטל תערוכות כושלות ולהסתפק בהחזר התשלום למציגים (חסכו מעצמם תביעות אפשריות). אחרים, שלא היה סיפק בידם לבטל, הסבירו את מיעוט המבקרים בתערוכה שלהם ב "מצב". למספר המבקרים הנמוך היה הסבר "אוביקטיבי " והמארגנים חסכו מעצמם את הצורך להתמודד עם המציגים בשאלות סוביקטיביות מתבקשות. "כל העולם נמצא עכשיו בטראומה, אז מה לכם להלין" אומרים מארגנים למציגיהם.
כל העולם?
לפעמים, העולם נזקק ל "טראומה " כדי להפריך תיאוריות מקובעות. מרשל מקלוהן היה מתהפך בקברו לנוכח המציאות האמיתית. לפחות בתחום התערוכות הוכח שהעולם בהחלט איננו כפר גלובלי. משק כנפי הפרפר בארה"ב, לא גרם לסופת טורנדו באירופה. תעשיית התערוכות בארה"ב חיה את טראומת מגדלי התאומים, במשך שנתיים – שלוש, אך באירופה, השפעתה לא הורגשה. הוכח מעל לכל ספק, שתעשיית התערוכות העולמית איננה "כפר אחד", אלא אוסף של שווקים עם התנהגויות והרגלים שונים שהשפעתם, אלו על אלו, זניחה.
בזמן שתערוכת המחשבים הגדולה בארה"ב רשמה ירידה דרסטית במספר המציגים ובמספר המבקרים, בעיקר מקרב אלו מחו"ל, בגלל הפחד מטיסות, תערוכת המכוניות בפרנקפורט רשמה גידול בכל הפרמטרים. האמריקנים משכו את הטראומה ולאחריה את הפוסט טראומה, בעזרתם האדיבה של מנהיגיהם, חודשים ושנים ואילו באירופה החיים חזרו למסלולם אחרי שבועות בודדים.
הנה כי כן, תחושות הטראומה האמיתית בעקבות אירוע לאומי או בינלאומי, אפילו אם היו חולפות עם הזמן, מנהיגים דואגים לשמר אותן ואף לטפחן אם זה חופף למטרותיהם…
- הכותב הוא מחבר הספר "תערוכות – 1440 דקות של הצלחה או כשלון"
Tags: אסטרטגיה מורשת מיתוג תרבות ארגונית
