מאמר זה מוקדש לזכרו של ליאב אטיה, לוחם בגדוד 6623 אשר נפל במלחמת "חרבות ברזל" בדרום רצועת עזה בכ"ה בכסלו התשפ"ד. "תחלום, תאמין, ותטעם מהכל
ותזכור תמיד – חיוך גדול "
ותזכור תמיד – חיוך גדול "
צילום: יח"צ פורסם: 26.9.24
"אולי נפלתי בקרב. כשחייל נופל בקרב זה עצוב. אבל אני מבקש מכם שתהיו שמחים. אל תהיו עצובים כשאתם נפרדים ממני. תשירו הרבה, תיטעו בלבבות, תחזיקו אחד לשני את הידיים ותחזקו זה את זה. יש לנו כל כך הרבה על מה להתגאות ולשמוח, אנחנו דור של גאולה! אנחנו כותבים את הרגעים הכי משמעותיים בהיסטוריה של העם שלנו, ושל העולם כולו. אז בבקשה מכם תהיו אופטימיים. תמשיכו לבחור בחיים כל הזמן. חיים של אהבה, תקווה, טוהר ואופטימיות. תסתכלו לאנשים היקרים שלכם בלבן של העיניים ותזכירו להם שכל מה שעובר עליהם בחיים האלה שווה את זה. ושיש להם הרבה בשביל מה לחיות.
תחיו! אל תפסיקו לרגע את העוצמות של החיים!"
מתוך מכתבו של אלקנה ויזל ז"ל מבני דקלים, בוגר ישיבת ההסדר ברמת גן
מתקפת הטרור האכזרית, שתפסה את יישובי העוטף בהפתעה ב – 7 באוקטובר 2023 תישאר חקוקה בלב כל תושבי ישראל לדיראון עולם, גם בליבם של אלה שלא נפגעו ישירות מהמתקפה ומהמלחמה שפרצה בעקבותיה. מלחמת "חרבות ברזל", לצד הישגיה המרשימים, גם גבתה את חייהם של מעל 500 חיילים וחיילות. צמד המילים המבעית – "הותר לפרסום" – ממשיך לרדוף אותנו כמעט על בסיס יומי, ומאחורי כל שם עולם שלם ולבבות שבורים רבים.
בעקבות המלחמה נוספו למעגל השכול שמות רבים, רבים מדי, של טובי בנינו ובנותינו אשר מסרו את נפשם למען המשך קיומנו בארץ הזו. חיילים וחיילות נפלו כי היו נכונים להתייצב, לפעול ולהקריב למען ביטחון המדינה מתוך אמונה חסרת פשרות בצדקת דרכנו. חיילים שנפלו השאירו אחריהם מכתבים, הודעות כתובות והקלטות מרגשות . בפתק בטלפון, במסרון, בסרטון השאירו את מילותיהם האחרונות. רבים מעט ביקשו מהוריהם ומחבריהם : "לאחר לכתי המשיכו לחיות, לשמוח ולהנות".
הורים רבים קיבלו את צוואתו של הבן שנפל בחרדת קודש. אחרי ההלוויה הם קיבלו עליהם לשמוח ולשמח יהודים. עד שבנם נפל לא חשבו שיש להם את הכוחות האלה. היום, בזכות הכוחות שהם שואבים מהבן שנפל , הם מצליחים להגשים את צוואתו ולהעניק לאנשים שמחת חיים. זה ממלא אותם. על קברו של בנם הם אמרו לו: "אגיע לכל אדם שלא שמח ואדאג לשמח אותו. זו הדרך שלי להנציח את בני". הורים אלו מקיימים מפגשים עם חבריו של הבן שנפל – חברים מבית – הספר ומהיחידה. נוסעים לטיולים ולהצגות כפי שביקש הבן שנפל. כך מנציחים הורים אלו את בנם. מטרת מאמר זה היא להפנות זרקור על משמעותה של הנצחה ייחודית זו על פי בקשתו של הבן שנפל. הנצחה ייחודית זו הלכה והתרחבה במלחמת "חרבות ברזל" .
מאמר זה מוקדש לעילוי נשמתו של רס"ר (במיל') ליאב אטיה מבאר – שבע אשר נפל בכ"ה בכסלו התשפ"ד (דצמבר 2023) והוא בן 25 בנופלו. בנם של רבקה ודוד ואח לשגית, מתן, נתנאל ואביאל.
המודל הדו – תהליכי להתמודדות עם השכול -DPM
בהשוואה לשכול של הורים שאיבדו את ילדם בנסיבות אחרון, אובדן של חייל במהלך השירות הביטחוני נתפס גם כשכול לאומי (2007 ( Lebel, כלומר אובדן חייל נחשב לא רק אובדנם של הוריו ושל משפחתו, אלא אובדנה של כלל החברה הישראלית (2015,Leichtentritt & Barak ) . המודל הדו ־ תהליכי להתמודדות עם שכול, DPM- Model Process Dual) ), גורס כי יש שתי מכוונויות של התמודדות עם שכול. האחת – מכוונות של אובדן (orientation loss ) הכוללת הכחשה של האובדן, מחשבות חזרתיות (ruminations), שפירושן חדירה של מחשבות חוזרות ונשנות על הנפטר בלי יכולת להשתחרר מהן, וקושי בפרידה ממנו. האחרת – מכוונות לשיקום (orientation restoration ) המכוונת להסתגלות למצב החדש, לאימוץ תפקידים וזהויות חדשות ולקיום קשרים חדשים (2016 ,Zech). מודל ה־DPM מתייחס לתנועה בין שתי מכוונויות של התמודדות עם השכול. פעמים המכוונות הדומיננטית בהתמודדות היא מכוונות של אובדן ופעמים המכוונות הדומיננטית היא לשיקום.
סוגי הנצחה של הורים שכולים
הנצחה מוגדרת כארגון של אירועים או טקסים אישיים או לאומיים על מנת לשמר את זכר האדם שנפטר או נהרג, והיא נתפסת כמשמעותית וכאחד ממקורות התמך המסייעים להורים שכולים להתמודד עם האובדן (2015 ,Rossetto). ממחקרי הנצחה פרטית עולה כי המשמעות העיקרית הטמונה בהנצחה זו עבור ההורים השכולים נובעת משני היבטים עיקריים: הפעולה האקטיבית ביצירת ההנצחה עצמה ועצם חשיפתה למרחב הציבורי. פעולת ההנצחה מהווה מרכיב חשוב בתהליך האבל וההתמודדות האישית והחברתית כאחד. ברמה החברתית הנצחה היא פעולה תרבותית-אידיאולוגית, שנועדה להפוך זיכרון אישי ופרטי לקולקטיבי במטרה להעניק ליחיד נצחיות ובה בעת לבסס את הזהות החברתית הקולקטיבית (בנזימן, 2008).
פרנקל (1981), גורס כי לאחר מצבי שבר ואובדן גדולים מחפש האדם משמעות הן לאובדן והן לשארית חייו . היות והליך ההנצחה שייך לרובד ההתנהגותי בתהליך השיקומי מהאבל, ניתן לומר כי עצם העיסוק בהנצחה, לצד התכנים המובאים בה, כמו גם החשיפה הציבורית אליה היוצרת, על פניו, דיאלוג עם החברה, מציעים דרך בה ניתנת משמעות לאובדן ומשמעות לחיים.
כל צורות ההנצחה הנוצרות על ידי מי מהמנציחים, חשופות לציבור, ולפיכך, למרות השונות המהותית בין המנציחים השונים ובין אופני ההנצחה, הספרות המחקרית מתייחסת לכל סוגי ההנצחות האלה כאל "הנצחה ציבורית". הנצחת הבן מהווה חלק פעיל בהבניית ושימור הזיכרון הקולקטיבי הלאומי, המבסס את זהותם של החיים במדינה. על פי הספרות המחקרית ניתן לומר כי ייחודה של הנצחה הוא בכך שהיא מאפשרת צורות ביטוי רבות ומגוונות, שדרכן ניתן להעביר את סיפורו של הנופל – האישי אזרחי ו/או הצבאי – ממקור ראשון, דרך מקורבים אליו ודרך החומרים שהוא הותיר אחריו. בכך, למעשה, מבקשת הנצחה זו להעניק לנופל זהות ייחודית ונבדלת מהכלל (2015 ,Rossetto).
יחד עם זאת, עולה כי הנצחת חייל או חיילת לא כפופה, בהכרח, לחוקיות ותבניתיות ממסדית, הטמעת החלל כאדם בעל זהות אישית הנפרדת מהזהות הלאומית הקולקטיבית, אינה נעשית אך ורק אל מול הקולקטיב, אלא גם, ואולי אף בעיקר, בהקשר הנוגע אליו – שמירה והגנה על הכלל במסגרת ההגנה על הבית הלאומי, ולכן, על אף היותה מוגדרת כהנצחה פרטית, ניתן לומר כי גם היא תורמת למיסודה וקיבועה של הזהות הלאומית הקולקטיבית (פייגה, 2010).
באופן שבו בוחר המנציח לספר את סיפורו של הנופל, כמו גם את סיפורו שלו עצמו, מתקיים הליך של הבנת המציאות החדשה, הנותן מענה לשאלת המשמעות המתערערת בזמן אובדן. כוחה של הנצחה בהקשר הזה ליצירת משמעות גדולה יותר כאשר היא הופכת להיות גלויה, מוחשית וכשהיא מתקיימת בדיאלוג עם החברה (Niemeyer, 2001).
כפי שעולה מספרות המחקר הדנה במפעלי ההנצחה האישיים, כל דרכי ההנצחה הללו עונים על מטרת ההנצחה הפרטית והמשמעות שהיא מעניקה למנצחים. בין אם זה הפיכת העבר להווה בקיום היום־יומי של מי שנותר בחיים ועסוק בהנצחה, ובין אם זה בהעברת המסרים כדרך לביטוי שמירת מורשת הנופל, אך בעיקר עולה ממחקרים רבים הצורך להטמיע את היחיד או את האירוע המונצח בתודעת הפרטים בחברה. ניתן לראות כי כל סוגי ההנצחות מביאים לידי ביטוי את הפעולה האקטיבית בעשייתן. פעולה זו באה להבנות את הנרטיב שאותו הם מבקשים להטמיע בקרב הפרטים בחברה ומעצימה את משמעות החיים עבור הנותרים (2015 ,Rossetto).
בניגוד להנצחות פרטיות אחרות, יציאה לטיולים, להצגות ועריכת מפגשים משותפים נחווית על ידי ההורים כפעולה המבקשת להנכיח ולשמר באדיקות את החי ולא את המת. גם אפיית עוגות ועוגיות, בישול תבשילים מיוחדים, קיום מועדוני קוראים, יצירת תערוכות בעולמות תוכן שונים, הקפת קונצרטים וכיו"ב לזכרו היא דרך ייחודית להנצחת המת.
אנו כחברה, כמשפחה, כחברים, כקולגות בעבודה נותר לנו לסייע, לחבק, ללוות ולחזק את ההורים השכולים בבחירתם. אין לנו מנדט לשפוט אותם אלא לחבקם ולסייע להם כדי שיוכלו להתגבר על השכול והאובדן ולהרגיש טוב יותר .
מקורות:
בנזימן, י'. (2008), "אדם יהודי זוכר". בתוך: י', בנזימן (עורך) משחקי זיכרון: תפיסות של זמן וזיכרון בתרבות היהודית. מכון ליר ירושלים: הקיבוץ המאוחד.
פייגה, מ'. (2010). "האנדרטה לאסון המסוקים ופרדוקס הפרטת ההנצחה של חללי הלאום". בתוך: בראלי, א' וכ"ץ, ג' (עורכים), עיונים בתקומת ישראל, .20.
פרנקל, ו'. (1981). האדם מחפש משמעות. תל אביב: הוצאת דביר.
Barak, A., & Leichtentritt, R.D. (2014). Configurations od time in bereaved parents' narrative. Qualitative Health Research, 24 (8), 1090 – 1101.
Lebel, U. (2007). Civil society verus military sovereignty : Cultural, political, and operational aspects. Armed Forces & Society, 34 (1), 67 – 89.
Neimeyer, R. A. (2001). The language of loss: Grief therapy as a process of meaning reconstruction. In R. A. Neimeyer (Ed.), Meaning reconstruction & the experience of loss (pp. 261-292). Washington, DC, US: American Psychological Association
Rossetto, K.R. (2015). Bereaved parents' strategies and reactions when supporting their surviving children. Western Journal of Communication, 79 (5), 533-554.
Zech, E. (2016). The dual process model un grief therapy. In R.A. Neimeyer (Ed.), Techniques of grief therapy : Assessment and intervention (pp. 19 – 24). New York, NY : Routledge.
מגזין "סטטוס" מופק ע"י:
עוד ב"סטטוס":
Tags: אסטרטגיה מלחמת חרבות ברזל ניהול תרבות ארגונית
