חיבור זה הוא סיפורו של ספרן צנוע ממודינה, אשר הפך בחייו להיסטוריון הפורה והמעמיק ביותר שידעה אירופה מעודה – לודוביקו אנטוניו מורטורי, אך בראש ובראשונה זהו סיפורו של פילוסוף שכוח-אל בימיו מהדרום, אשר נחשב כיום לאחד הגאונים הגדולים ביותר של העת החדשה – ג'אמבטיסטה ויקו.
האם ההיסטוריונים ואנשי הרוח האלה פעלו כמקשה אחת? האם הם חתרו להאדרת ההיסטוריה של עריהם?

פורסם: 1.4.15   צילום: יח"צ

הספר "לכתוב היסטוריה בנפולי" מאת ד"ר שחף הגפני, בהוצאת הספרים "אוריון", הוא החלק השני בטרילוגיה על מדינות איטליה ותרבותן במאה ה- 18. זהו חיבור היסטורי רחב-יריעה על עולם מסתורי וקסום. הקורא ייסחף לעולמם הסוער של זאבים בודדים כמו ג'מבטיסטה ויקו הנודע ופייטרו ג'אנונה מנפולי, מורטורי ממודינה, מאפאי מורונה וזנו מונציה, אך הוא אף ימצא היסטוריוגרפיה עליזה של הוגי הנאורות המילנזית, הפלורנטינית והנפוליטנית. מרביתו של הספר עוסק בכתיבה היסטורית, אך פה ושם נפגוש כתיבה נרטיבית, מחזות (גולדוני, גוצי ואלפיירי), ביוגרפיות, יומנים ורומנים היסטוריים.

האם ההיסטוריונים ואנשי הרוח האלה פעלו כמקשה אחת? האם הם חתרו להאדרת ההיסטוריה של עריהם? האם הם תרמו לרעיון איחודה של איטליה? מה תרומתם לדיסציפלינה ההיסטוריוגרפית ולמדעי העזר של ההיסטוריה? כיצד התייחסו לכתיבתם הוגים צרפתים, בריטים, גרמנים, אמריקאים, רוסים ואפילו יהודים? התשובות לשאלות אלו ורבות אחרות בספר זה.

המבוא המורחב ישפוך אור על ההיסטוריה התרבותית של אירופה בכלל ושל מדינות איטליה בפרט. החלק הראשון עוסק באישים ומדוע חשוב להכירם, ואילו החלק השני עוסק במה הם כתבו וכיצד הרעיונות יושמו במציאות. השער השישי והאחרון הוא בבחינת סגירת מעגלים.

איטליה ערב איחודה

במאה ה-18 איטליה היתה מושג גיאוגרפי או היסטורי אך לא פוליטי או משפטי. איטליה היתה אוסף של מדינות חסות של המעצמות – מלכויות, נסיכויות ורפובליקות. האיחוד הלאומי המלא יושלם רק בשנת 1870 עם צירופה של רומא האפיפיורית. בבליל זה של ישויות חיו להם מלומדים, פילוסופים, היסטוריונים, סופרים, משוררים וסוכני תרבות אחרים. באומה זאת צמחו מושגים כמו תרבות ודת, חברה ומדינה, פילוסופיה והיסטוריה, חיים ומוות. זאת היא אותה איטליה אשר העמידה לרשות העולם את קיקרו המחוקק, יוליוס ואאוגסטוס קיסר הגדולים, קונסנטינוס ואאגוסטינוס המאמינים, גריגוריוס ואינוצנטיוס השאפתנים, דנטה ומקיאבלי ההוגים ואת מיכאלאנ'לו וליאונרדו דה-וינצ'י היוצרים המופלאים. וזאת היא גם אותה איטליה אשר לא קטעה את המסורת והעניקה לעולם גם במאה ה-18, בהיותה ברובה משועבדת, נתח מ"רוח ההיסטוריה", אם להשתמש בטרמינולוגיה ההיגליאנית. אמנם לעת זאת לא קמו לה קיקרונים או אאוגסטוסים חדשים, אך רשימת ההוגים שהצליחה לקיים אינה מבוטלת. ברשימה זאת עוסק ספר זה.

בראש ובראשונה זהו סיפורו של פילוסוף שכוח-אל בימיו מהדרום, אשר נחשב כיום לאחד הגאונים הגדולים ביותר של העת החדשה – ג'אמבטיסטה ויקו. הוא לא הרבה לכתוב, אך כל מה שהוציא תחת ידו נחשב לנכס-צאן-ברזל בתחומי ההיסטוריה והפילוסופיה, הפילולוגיה והשירה, הדת והאמונה, מדעי החברה ומדעי הנפש (סוציולוגיה ופסיכולוגיה לעתיד לבוא).

חיבור זה הוא סיפורו של ספרן צנוע ממודינה, אשר הפך בחייו להיסטוריון הפורה והמעמיק ביותר שידעה אירופה מעודה – לודוביקו אנטוניו מורטורי. ויקו ומורטורי היו שונים זה מזה, גם בכמות היצירה וגם בתכנים. העמקה בכתבי השניים היא שנתנה לי את ההשראה למחקר מקיף זה.

מעט מאחור "ניצב" לו אדם אשר מיקד את מירב תשומת הלב בזמנו בשל מאבקו הבלתי נלאה בכנסייה, אך איתרע מזלו והוא מת באומללות בצינוק – פייטרו ג'אנונה. בעוד שיש הארה והכרה מחודשת בויקו ובמורטורי, חלה סטגנציה ביחס לג'אנונה. רק בשנים האחרונות ההיסטוריון- המשפטן האמיץ זוכה להכרה כמי שגרם לפריצת דרך במאבקו האמיץ בקוריה האפיפיורית שלפני איחוד איטליה.

במקום הרביעי ניצבים ה"נספחים" – כל אנשי הרוח אשר עמדו בצילם של שלושת האישים שהוזכרו, כתבו ופעלו בהשראתם. כל "נספח" כזה נחשב בזמנו – ואף כיום – לגאון בזכות עצמו. הם למדו מרבותיהם מהי היסטוריה ומהי אהבת מולדת, אך הם גם ידעו לקיים את התורות הלכה למעשה. מילנו חבה שנים רבות את אושרה ועושרה ל"נספחים" כמו פייטרו וארי והמרקיז צ'זרה בקאריה; פירנצה – לפומפאו נרי; ואילו נפולי – לאנטוניו ג'נובזי, קרלאנטוניו ברוג'ה, ברנרדו טנוצ'י, גאטנו פילנג'רי ופרדיננדו גליאני.

זהו אפוא חיבור על ההיסטוריה התרבותית של מדינות איטליה במאה ה-18. להיסטוריה של התרבות יש פנים רבות, ואחד המרתקים שבהם הוא המחקר ההיסטוריוגרפי. יש להודות על האמת, כי גם אלה שהוכרו כהיסטוריונים או כאנטיקוטריאנים, או שהכריזו על עצמם ככאלה, לא היו ממש היסטוריונים על פי ההגדרות והדפוסים המקובלים עלינו כיום. האם ג'אנונה וויקו היו כלל היסטוריונים? המלומדים של המאה ה-18 גם לא הכירו בגבולות החוצצים בין השדות השונים של ההשכלה. כך היה גם בתקופת ההומניזם הרנסנסי, אשר לא התיר הפרדה בין המעמדות האינטלקטואליים ובין המעמדות השולטים. ההיסטוריונים לא עסקו רק בכתיבת ההיסטוריה. הופעתם יחד עם ה'letterati' האחרים במשרות ציבוריות כאדמיניסטרטורים וכיועצים הקלו על האפליקציה של מתודות ושל מגמות לקירוב 'המדעים' – לרבות ההיסטוריה – לבעיות הפרקטיות היומיומיות של מסחר וחקלאות, בעיות אשר העסיקו רבות את הנסיכים ואת ראשי הממשלים. ואכן, גם מי שלא כתב היסטוריה ממש לא היה יכול להרשות לעצמו שלא לכלול בכתביו מתולדות העתים ולהפגין בכך חכמה וידע. המחזאים והמשוררים כתבו על דמויות כאגממנון, פריקלס, ישו או קרל הגדול תוך הכללת תיאורים היסטוריים, לא תמיד אותנטיים לגמרי. ההיסטוריה הפכה על-ידם למכשיר מוכר ורב-תכליתי. לא תמיד היה כך. השינוי חל עם המהפכה האנטיקרתזית שהכריזו ויקו ודומיו בתיאוריות האנטי-היסטוריות של רנה דקארט ותומכיו.

ד"ר שחף הגפני (64), יליד חיפה, ותושב קרית חיים, נשוי + 3 בנים, מרצה להיסטוריה ולמדעי המידע באוניברסיטת חיפה ובמכללות שונות. הוא משמש כמנהל הספריה במכללה "האקדמית גורדון" בחיפה ויו"ר ארגון הספרנים והמידענים בישראל. ספרו הראשון, החלק הראשון בטרילוגיה, '"אגרופים" ו"קפה" במילנו', ראה אור בשנת 2014 בהוצאת אוריון. הוא עוסק בקבוצה קטנה של בני אצולה צעירים אשר התאספו בארמון וארי במרכז מילנו והקימו את אחת האקדמיות המרתקות והססגוניות ביותר באירופה במחצית השניה של המאה ה-18 – "אקדמית האגרופים".

ד"ר שחף הגפני מספר: "אני רואה את עצמי כהיסטוריון של התרבות האירופית. עובדה זאת משתלבת היטב עם המקצוע שלי – ספרן ומידען. אני מנהל את הספריה במכללה האקדמית גורדון בחיפה ונחשף לחומרים המעניינים אותי. בנוסף לכך אני אוהב ללמד את רזי ההיסטוריה, הספר, הספריה ועולם המידע באקדמיה. בצעירותי הסקרנות הובילה אותי לסיורים רבים בעולם. שימשתי שנים רבות כקצין קישור לאו"ם בשירות המילואים והייתי מרותק מהמפגשים עם תרבויות שונות (גאנה, אירלנד, איי פיג'י ואחרות). התחלתי לכתוב ספר נוסף, החלק השלישי והאחרון בטרילוגיה שייקרא "קזנובה – בן ונציה, אזרח אירופה".

"לכתוב היסטוריה בנפולי" מאת ד"ר שחף הגפני, הוצאת הספרים אוריון, 482 עמודים, מחיר לצרכן 85 ש"ח, להשיג בכל חנויות הספרים, דרך חנות ההוצאה ברחוב סחרוב 19, קניון ערי החוף, ראשון לציון ובאתר ההוצאה www.orion-books.co.il

Tags:  אסטרטגיה מורשת ערים חכמות תרבות תרבות ארגונית