בימים אלה סיימנו את חג הסוכות. היום האחרון של חול המועד קרוי: "הושענא רבה" ויש מי שמאמין כי הוא היום האחרון שבו האדם יכול לתקן את מה שנגזר עליו בראש השנה ויום כיפור. זו ההזדמנות האחרונה ולכן ישנם מי שנשארים ערים בכל אותו לילה שלפני הושענא רבה, יושבים בסוכה ועוסקים בלימוד תורה. אבל לפני שאדבר […]

בימים אלה סיימנו את חג הסוכות. היום האחרון של חול המועד קרוי: "הושענא רבה" ויש מי שמאמין כי הוא היום האחרון שבו האדם יכול לתקן את מה שנגזר עליו בראש השנה ויום כיפור. זו ההזדמנות האחרונה ולכן ישנם מי שנשארים ערים בכל אותו לילה שלפני הושענא רבה, יושבים בסוכה ועוסקים בלימוד תורה.

אבל לפני שאדבר על לימוד מסוג שונה, אני מבקש לחזור אחורה, לימי הקיץ. היה לנו חג אחר, ענק, מרהיב, גלובלי, שחווינו: לונדון 2012, כמובן.

האירוע האדיר הצליח לסחוף אותי אליו, שכן האולימפיאדה היא הרבה יותר מאירוע ספורט. חבויות בה הדרמות האנושיות, עוצמות הרגש הענקיות, שבירות  השיאים המפעימות וגם הנפילות הטראגיות, שנכנסות אל עמקי לבנו וזיכרוננו. האם נוכל ללמוד ממנה דווקא לגבי מהות חיי העבודה ודרך הניהול שלנו?

לכאורה מרתק לראות כיצד מצליחה האולימפיאדה לשלב בתוכה ערכים מנוגדים לכאורה: אחוות האדם לצד תחרותיות אישית ולאומית, אסתטיקה צורנית לצד עוצמות הרוח, כבוד לאחר (גם אם הוא יריב) לצד הישגיות ומדידה אינסופית. אם מביטים על האולימפיאדה כארגון, אפשר לקבל ממנה השראה לאופן בו מצוינות עסקית ורוח אנושית יכולים לדור בכפיפה אחת.

אני רוצה להתמקד כאן בערך שסובב את האולימפיאדות ומצוי בעיקר בזמן שבין אולימפיאדה אחת לבאה אחריה – ערך הלמידה והאימון.

הספורטאים שהתחרו בלונדון הכינו עצמם והתאמנו שנים ארוכות לקראת "הקרב", אותו הרגע בו יוכרע גורלם; כאשר בסופו של דבר, כשעיני העולם כולו נעוצות בהם, זמן התחרות בפועל הינו קצר ביותר. בענפים מסויימים ההכרעה בשניות בודדות, לעתים במאיות שניה. וכמו תמיד ישנו הצד המאושר, בפסגה: כמו האגדות של יוסיין בולט או מייקל פלפס וישנו, למשל בהיבט הישראלי, סיפורו העצוב והנוגע ללב של אריק זאבי שהודח אחרי קרב ראשון ומפתיע בן 43 שניות בלבד.

ראו למשל את הפרסומת עם הקופץ למים דייויד בודאיה, זוכה מדליית הזהב בלונדון, שממחישה זאת באופן מרהיב:

בארגונים המצב הוא כמובן הפוך: כמנהלים מרבית הזמן מוקדש לביצועים, לתפוקות, ל"כמה מכרנו / השגנו/ הספקנו", ל"ניקוי השולחן" ממשימות; בעוד שמעט מדי זמן מוקדש ל"אימונים". יש לעבור את היעדים, להביסם. כולם רוצים ניצחון – למי בכלל יש זמן לחשוב?

מניסיוני זיהיתי כי ארגונים ומנהלים מחזיקים בשלוש עמדות שונות לגבי מושג הלמידה בארגון:

עמדה 1 – למידה כאירוע מפריע

אומר זאת פשוט: ישנם מנהלים הרואים בלמידה ובאימון בזבוז של זמן. לדידם, למידה מיועדת לסטודנטים, על העובדים – לעבוד. אני יכול להבין את מקורות עמדה זו. הלחץ העסקי ועומס המשימות מייצרים סביבה הרואה בלמידה אירוע מעכב או מפריע. מנהלים כאלו יתקשו להתנתק מהסלולרי במהלך סדנה וימי פיתוח אישי, למשל, הם מבחינתם מיותרים, כאשר במשך אותו זמן העובד או המנהל יכלו להיות עסוקים במשימותיהם, נקודה.

אם הם מקבלי ההחלטות בארגון – הם יתנו, לכל היותר, מקום להדרכות אשר מחייב הרגולטור (כגון הדרכות בטיחות). אם נחה עליהם הרוח, הם יסכימו למהלכים הדרכתיים, ובלבד שכולם יהיו בימי שישי, לאחר ששבוע העבודה מסתיים…

ארגונים ומנהלים כאלו נופלים לטעמי לעקרון העונג[s1]  עליו דיבר פרויד. הם מתקשים לדחות סיפוקים מיידיים ויש להם ראייה לטווח קצר בלבד. ככאלו, הם נמצאים בשלב התפתחותי מוקדם,  בלא קשר לשנות קיומם או לוותק שלהם.

עמדה 2 – למידה כפרויקט

ישנם ארגונים התומכים בלמידה, אך הרואים בה "מבצע חד פעמי". לדוגמא, החברה תערוך אאוטדור (יום למידה התנסותית חוויתית בטבע) גרנדיוזי ולמחרת: בחזרה לחיים הרגילים. מצד אחד, נוצרת פתיחות ללמידה, אך מצד שני, ישנה סכנה ל"בידוריזציה", או "דינוריזציה" (מלשון זיקוקי די-נור) של הלמידה.

הפעם הסיפוק המיידי מתבטא ברצון לבצע למידה מהירה ולראות תוצאות מיידיות. בארגונים כאלו יהיה חוסר סובלנות לתהליכים. גם כאן אני יכול להבין את מקורות עמדה זו. הרי אנו חיים בתרבות האינטרנט והאינסטנט, כשהרייטינג הופך להיות אמת מידה משמעותית. בתרבות כזו הכל חייב להיות מהיר. אני מכנה זאת: כמיהה של הנהלת הארגון למעין "פרויקט וואו", שיסדר הכל.

אין לי התנגדות לשיאים מקומיים, אך לעתים אנו נשאבים לכך ושוכחים שלמידה אפקטיבית מחייבת בסופו של דבר את קיומו של תהליך.

עמדה 3 – למידה כדרך חיים

ארגונים ומנהלים המחזיקים בעמדה זו, רואים את הלמידה קודם כל כהשקעה, ורק אחר כך כהוצאה. אלו הם הארגונים אליהם מכוון פיטר סנג'י (פרופסור לניהול ב- MIT ומנהל המרכז ללמידה ארגונית) בספרו "הארגון הלומד[s2] ". בדרך כלל תהיה בהם יחידה המוקדשת לתחום זה ובעלי תפקידים האמונים על הלמידה הארגונית (מנהל הדרכה/מנהל פיתוח ארגוני/מפתחי הדרכה וכו').

באחד הארגונים איתם אני עובד, ראיתי כיצד מתפתחת תפיסה שכזו. תכנית פיתוח מנהלי המחלקות בשנה הראשונה הייתה קצרה (4 מפגשים) ונמשכה סה"כ כחודשיים. הארגון תבע מהירות בהכנה, בביצוע ובתוצאות. בשנה השנייה עברנו לתכנית שנתית והקבוצה נפגשה מדי חודש בחודשו.

שינוי המתכונת נבע משינוי פרדיגמה – מתפיסה הרואה בפיתוח מנהלים אירוע חד פעמי לתפיסה הרואה בפיתוח האישי והקבוצתי של המנהלים חלק מהשגרות הארגוניות ומאורח החיים הניהולי.

המעסיקים שמודעים לחשיבות הפיתוח והאימון העקביים, מבינים כי ללא העברת התהליכים הללו באופן שוטף אצל העובדים והמנהלים, הרי שארגונם יתקשה, בסופו של דבר, כשיגיע אל רגע המבחן שלו, "לזכות במדליה".

לא רק לארגון ותפיסת ההנהלה מלמעלה, גם לעובדים בכל דרג שהוא, כולל זה הניהולי ברמות השונות, קל להיסחף לא פעם אחר המירוץ, ולדחות שוב ושוב את פרק הזמן שיוקדש על ידם באופן אישי, ולו במעט, להתפתחותם האישית והמקצועית: מבט לרגע מן הצד, הסתכלות קדימה, ניתוח. כמעט כולנו נופלים למלכודת ה"כאן ועכשיו" ומזניחים את האימון העצמי. לטעמי, אחריות כל עובד ומנהל, המבקש להגיע רחוק, להבין שלולא האימון, לא יוכל, כשיגיע היום המכריע, "לשבור באמת את השיא", הן האישי והן הארגוני, ולעמוד על דוכן המנצחים.

ימי האולימפיאדה שחווינו יכולים להוות תזכורת עבורנו כי חשוב לשייף מיומנויות, לעיין בחומרים מקצועיים, לרענן את מקורות המוטיבציה והיצירתיות שלנו, ללמוד לנצל את יכולותינו וכישורינו על הצד הטוב ביותר. דווקא מן התהליכים הללו יגיעו הפתרונות המיוחלים, בדיוק מן הסוג שעוקף במאית שניה את המתחרים ורץ למרחקים ארוכים.

אותם מרחקים ארוכים, מזכירים לי את המרתון, שמקורו ביוון, היא מולדת האולימפיאדה וגם מולדתו של אבי הפילוסופים, סוקרטס. לפני סוקרטס פעלו ביוון אנשי הגות, שכינו את עצמם "סופיסטים", מלשון המילה חוכמה ('סופיה' בלטינית). סוקרטס קרא לעצמו פילוסוף, כלומר "אוהב חכמה". הבדלי הכינויים מסמנים הבדלים בתפיסה: הסופיסטים הציבו את הידע במרכז, בעוד שסוקרטס הציב את הלמידה כערך המרכזי של חייו. הלמידה מאפשרת לנו למצות את הפוטנציאל האישי והארגוני שלנו.

ואפשר גם להיעזר בדוגמא אקטואלית: ציטוט של נשיא המדינה, שמעון פרס: "אני מציע לכל אדם להירשם לשני מכוני כושר: גופני ואינטלקטואלי. גם המוח, כמו הגוף, זקוק כל הזמן להפעלה מרצון".

שתהיה לנו שנת עבודה (בצד לימודים) מוצלחת

וגם… כבר סופרים את הימים לריו 2016