הערכות שווי קניין רוחני (להלן "IP" ו/או "הנכס") נדרשות בעיקר בתהליכי מכירת IP, קנייתו, לצורך מחירי העברה, התדיינות משפטית, לתכנון אסטרטגי, למטרות מס ועוד. במאמר זה נדון בעקרונות המרכזיים של הערכת שווי IP כאשר למעשה שיעורי התמלוגים ושווי ה- IP הינם צדדים שונים של אותו מטבע; הווה אומר- שניהם נובעים מיכולתו של הנכס לייצר רווחים

פורסם: 18.11.19      צילום: יח"צ

 

מטרתו העיקרית של מאמר זה היא לתאר את הגורמים המנחים את קביעת שיעורי תמלוגים עבור זכויות קניין רוחני תחת רישיון (licensed) (להלן "IP" ו/או "הנכס"). במאמר זה נדון בעקרונות המרכזיים של הערכת שווי IP כאשר למעשה שיעורי התמלוגים ושווי ה- IP הינם צדדים שונים של אותו מטבע; הווה אומר- שניהם נובעים מיכולתו של הנכס לייצר רווחים.

הצורך הברור ביותר בשיעור תמלוגים הינו משא ומתן על רישיון; עם זאת, תמלוגים נדרשים במגוון הקשרים נוספים, לרבות:

• מחירי העברה: במסגרת תאגידים רב לאומיים, השימוש ב- IP על ידי גופים הפועלים בתחומי שיפוט מיסויים שונים מביא להעברת רווחים. רשויות המס בשווקים המפותחים מקדישים תשומת לב רבה על מנת להבטיח שתמלוגים בין "קונה מרצון" ו-"מוכר מרצון" (arm’s length royalties) אכן ייגבו. ההנחיות מובאות בקווים המנחים לתמחור העברה של ה- OECD כמו גם בפסיקות המיסויות הספציפיות של המדינה.
• התדיינות משפטית: תביעות נזיקין הנובעות מהפרות של זכויות יוצרים יכולות להיות מושפעות מרמת התמלוגים שסביר כי היו נקבעים בין בעל ה- IP והצד המפר.
• תכנון אסטרטגי: ניהול תיקי IP נהנה מכימות החוזק והרווחים השוטפים והפוטנציאליים של כל נכס ונכס. התמלוגים הפוטנציאליים הינם מדד חשוב בעת סקירה של תיק IP.
• הערכת שווי: אחת השיטות להערכת שווי IP מבוססת על התמלוגים הרעיוניים שהנכס יכול להפיק.

בתורה, הערכת שווי IP יכולה להיות נחוצה לצורך דיווח כספי, למטרות מס, לצורך בדיקת נאותות (due diligence) לפני הרכישה וכן לצורך ניהול נכסים אסטרטגי.

מלכתחילה, ממולץ להשוות בין הגדרות שונות של פריטים בלתי מוחשיים. כך למשל, רואי חשבון משתמשים במונח "נכסים בלתי מוחשיים" לתיאור נכסים לא כספיים אשר אינם כוללים רכיב פיזי כלשהו הניתן לזיהוי, המצויים בשליטת הבעלים, וצפויים להפיק הטבות כלכליות. זכויות קניין רוחני הן תת-קבוצה של נכסים בלתי מוחשיים. המונח "הון אינטלקטואלי" (Intellectual Capital) משמש בדרך כלל בהקשר רחב יותר, המתייחס למכלול המשאבים הלא כספיים והלא-פיזיים התורמים ליצירת ערך. ההון האינטלקטואלי יכלול בחובו פריטים כגון הון אנושי אשר אינו עומד בהגדרה חשבונאית של נכס בלתי מוחשי.

מהתרשים עולה כי זכויות קניין רוחני הן אכן תת-קבוצה של נכסים בלתי מוחשיים, אשר בתורם הם תת קבוצה של בסיס הנכסים הכולל של הפעילות (Enterprise).

2. הכלכלה של הקניין הרוחני

טכנולוגיה, סימני מסחר ו- IP אחרים על פי רוב משולבים ביחד עם נכסים אחרים על מנת לייצר תזרימי מזומנים. שווי הפעילות הנו פונקציה של תזרימי המזומנים החופשיים אשר אותם היא צפוי לייצר ושל הסיכון הנלווה להם. המשאבים של העסק הינם אבני הבניין של שווי הפעילות.

הכרת בתרומת השווי של כל אחד מאבני הבניין הללו, והקשרים ביניהם, חיונית לאסטרטגיה התאגידית, ניהול ה- IP והערכת שווי ה- IP. היתרון התחרותי הולך וגובר בשל הפיתוח, האינטגרציה והסידור מחדש של משאבים בלתי מוחשיים. עם זאת, לכמה חברות יש הערכה ברורה בנוגע לתרומת השווי השוטפת והפוטנציאלית של ה- IP שלהם ושל נכסים בלתי מוחשיים אחרים שלהם.

המאפיינים הכלכליים של IP שונים באופן מהותי מאלו של נכסים מוחשיים:

• IP אינו פוחת או מצטמצם כתוצאה משימוש, והוא בדרך כלל יכול לשמש בו זמנית צדדים רבים.
• לעתים רחוקות אין קשר ליניארי כלשהו בין עלות יצירת ה- IP לבין שוויו. הסיכון של השקעה מבוזבזת הינו גבוה, אולם הוא מקוזז על ידי פוטנציאל חיובי גבוה אם ה- IP יהפוך למסחרי (commercialized) בהצלחה.
• שווי ה- IP נובע לעתים קרובות מקשרים עם נכסים אחרים.
• על פי רוב IP מצוי תחת רישיון לבדו (licensed as standalone), אולם בדרך כלל הוא נמכר כחלק מצירוף עסקים. לעתים קרובות שיעורי תמלוגים מבוססי שוק הינן זמינים, אולם לא תמיד ניתן לזהות עסקאות מכירה "דומות" ל- IP המוערך.
• למרבית החברות אין מדדים ראויים או הולמים בנוגע לחוזק, לביצועים ולשווי ה- IP שלהם.

ניתן להשתמש במפות ליצירת ערך (Value Creation Maps) על מנת לזהות את החשיבות היחסית של ה- IP בתוך העסק, ואת הקשרים שלו עם משאבים אחרים. מפות אלה ממחישות כיצד משאבי הפעילות נפרסים על מנתת ליצור פוזיציית שוק מובחנת ולייצר תזרימי מזומנים. ניתן לאמוד את הכיוון וההיקף של הקשרים הבין משאביים כמו גם את תפקידם כמחוללי שווי (Value drivers) באמצעות שילוב של מחקר שוק, ניתוח סטטיסטי של נתונים היסטוריים וטכניקות Delphi.

תרשים 2 נועד לקריאה מימין לשמאל. התפיסה לפיה שוויו של עסק הינו הערך הנוכחי הנקי של תזרימי המזומנים העתידיים הצפויים לנבוע ממנו אינה פולמוסית או וכחנית. הוא הדין לגבי הנחת היסוד שהאסטרטגיה התאגידית צריכה להיות קשורה במישרין ליצירת תזרימי המזומנים עתידיים. האתגר הינו למעשה לקשר בין הביקושים ומחוללי היעילות לבין המשאבים התורמים, המוחשיים והבלתי מוחשיים, ובסופו של דבר להחלטות השקעה. קישור זה מושג בצורה הטובה ביותר על ידי זיהוי השלבים הרצופים בשרשרת הערך.

התרשים הוא כללי והוא פושט לתוך מסגרת עבודה ליניארית. חשיבותו של כל משאב תשתנה בהתאם למגזר שבו פועלת החברה, יכולות הליבה שלה ודרכי הבידול שלה. בעולם האמיתי מודלים עסקיים אינם ליניאריים; הקשרים בין המשאבים יכולים להיות חיוניים ליצירת ערך. התרשים הבא מראה כי קיבוץ משאבי הפעילות על ידי פונקציה יכול לעזור לזהות את החשיבות היחסית שלהם כמו גם את הקשרים ביניהם.

 

כאשר מעריכים את הרווחים הנוצרים על ידי ה- IP בשימוש הנוכחי שלו, יש צורך לפרק את רווחי הפעילות. לצורך קביעת רווחי ה- IP לבעלים אחרים, יש לאמוד את הרווחים התוספתיים (Incremental Earnings) שהנכס יפיק בעתיד.

 

3. קביעת שיעור התמלוגים

תשלומי תמלוגים הינם מנגנון לשיתוף רווחים. הצדדים לרישיון סוברנים לבחור כל בסיס חישוב תמלוגים העונה על צרכיהם המסחריים. השיטה הנפוצה ביותר הינה ביטוי של תמלוגים כאחוז מהכנסות, שיטות אחרות כוללות בין היתר:

• תשלום בודד מראש.
• סכום שנקבע מראש, המשולם מעת לעת, בדומה לדמי שכירות של נכס מוחשי.
• חיוב על בסיס יחידות ייצור או מכירות.
• עבור טכנולוגיה המצויה בשלבים מוקדמים (Early Stage Technology), התמלוגים יכולים להתבסס על עלויות הפיתוח.

לא משנה מהו בסיס חישוב תמלוגים שנבחר, יש לתת את הדעת לפרטים. לדוגמה, תמלוגים המבוססים על הכנסות ממכירות ניתן לחשב על הכנסות קמעונאיות או על הכנסות סיטונאיות, לפני או אחרי החזרות והנחות ללקוחות.

כאשר שוקלים בסיסי חישוב ושיעורי תמלוגים חלופיים, מומלץ למדל את תזרימי המזומנים הצפויים על פני משך חיי הרישיון עבור מספר תסריטים אפשריים. לדוגמה, תשלום גדול מראש המלווה בתמלוגים נמוכים מבוססי הכנסות עשוי להיראות אטרקטיבי למעניק הרישיון בטווח הקצר, אך עשוי להתברר כלא אופטימלי על פני משך חיי הרישיון. לדוגמה, חברה רב לאומית רשמה את הסימנים המסחריים של מותג מפתח מסוים בשוק מרכזי כלשהו עבור תמלוגים לא אופטימליים ומקדמה 'ממתיקה'. באופן מפתיע, הרישיון היה לצמיתות. למרות שהתשלום מראש מרוויח תזרים מזומנים לטווח קצר, הוא התגמד על ידי התמלוגים ההולכים ופוחתים. היות ולא היה ניתן לברוח מהרישיון, הסימנים המסחריים נמכרו בסופו של דבר לבעל הרישיון.

ישנם שני גורמים בסיסיים המשפיעים על שיעור תמלוגים. הראשון הוא הרווחים הנוצרים על ידי ה- IP, והשני הוא האופן שבו הרווחים הללו מתחלקים בין בעל ה- IP לבין בעל הרישיון. קביעת התמלוגים הינה לעתים קרובות מורכבת בשל אי ודאות האופפת את היקף התרומה הכלכלית של ה- IP. אי הודאות הזו נעוצה בעובדה שה- IP על פי רוב מגיע בחבילה אחת (bundled) ביחד עם נכסים אחרים על מנת ליצור רווחים. ניתוח הרווחים של העסק וייחוסם לנכסים התורמים השונים הינה משימה מורכבת ולעתים קרובות גם לא מדויקת, מהסיבות הברורות.

גישה חלופית הינה לבסס את תמלוגים על השיעורים שנקבעו ברישיונות "דומים" ככל שניתן בין "קונה מרצון" ו-"מוכר מרצון" על IP "דומה" (אין הכוונה בהכרח ל- IP דומה מבחינה טכנולוגית או שיווקית, כי אם ל- IP אשר האפליקציות המסחריות האפשריות הנגזרות ממנו דומות או פונות לשווקים דומים). ברמה שטחית, גישה זו המכונה גם הגישה הטרנזקציונלית (Transactional Approach) נראית פשוטה, ובלבד שמידע על הסכמים "דומים" הינו זמין. דא עקא, המאפיינים הייחודיים של זכויות הקניין הרוחני והניואנסים השונים של הסכמי רישיון יכול לסבך את העניינים.

גישת ההכנסות והגישה הטרנזקציונלית לקביעת תמלוגים ידונו בפירוט רב יותר בחלק הבא.

כאשר נכתב רישיון על IP בין צדדים בלתי קשורים, הרי שהתמלוגים הינם תוצר של משא ומתן; עם זאת, לצורכי התדיינות משפטית ומחירי העברה התמלוגים מבוססים על מחקר בלבד. פרקטיקנים העוסקים ברישוי נוטים לחשוב שהניתוח הכלכלי האמור הינו מיותר, מאחר ולדעתם שיעורי התמלוגים תלויים הלכה למעשה ביכולת המיקוח שלהם כמו גם בחוזק הפנימי של ה- IP. עם זאת, משא ומתן נסמך בבירור על בסיס אנליטי איתן על מנת לתמוך בעמדה כזו או אחרת.

גישת ההכנסות לקביעת תמלוגים

קל לזהות את הרווחים הנובעים מנכס קיים העומד בפני עצמו, כך שכל מה שנדרש על מנת לקבוע את שיעור התמלוגים הינו בסיס מסוים לפיצול הרווחים בין בעל ה- IP לבין בעל הרישיון. תשלום כל הרווחים כתמלוגים ישלול את מטרת הרישיון עבור בעל הרישיון (אלא אם כן קיימות הטבות סינרגיות). בקצה השני, לתת לבעל הרישיון לשמור את כל הרווחים לא ימצא חן בעיני בעל ה- IP. הנקודה הראויה על ספקטרום הרווחים הינה, איך לא, פונקציה של כוחות השוק הכוללים:

• מידת הייחודיות של ה- IP;
• מספר בעלי הרישיונות המתאימים;
• הסיכונים שבהם נושאים שני הצדדים ורמות ההשקעה שלהם;
• הזכויות ותחומי האחריות של כל אחד מהצדדים במונחים של הרישיון.

מרבית ה- IP צריך להיות משולב ביחד עם נכסים אחרים על מנת לייצר הכנסות. שילוב זה הופך את מלאכת זיהוי הרווחים שאותם מייצר ה- IP לקשה יותר. ניתן לפרום את הרווחים של ה- IP המוערך מתוך הרווחים של הנכסים האחרים על ידי יישום שיטת פיצול הרווחים (Profit Split Method) או לחילופין שיטת הרווח השיורי (Residual Profit Method).

שתי השיטות המוזכרות מנתחות את שולי הרווח של העסק שבהם נעשה שימוש ב – IP, על מנת לחלק אותו לנכסי הבסיס. נקודת המוצא של הניתוח יכולה להיות הרווח התפעולי (EBIT), או הרווח התפעולי לפני פחת והפחתות (EBITDA). אופי הענף וזמינות הנתונים הם שישפיעו על בחירת אינדיקטור הרווח הראוי.

תרשים 4 מצביע על כך שהשלב הבא הוא לבצע חיוב עבור נכסים מוחשיים ונכסים בלתי מוחשיים שגרתיים על מנת לקבוע את "הרווחים העודפים" או את המרווח המיוחס לנכסים הבלתי מוחשיים הייחודיים בתוך העסק. ניתן לקבוע את שולי הרווח השגרתיים המקובלים בענף על ידי ניתוח הרווחיות של חברות "דומות" (קרי, חברות הדומות במאפייניהן לפעילות החברה) אשר אין בבעלותן IP בעל ערך.

בדוגמה המתוארת, שולי ה- EBIT של העסק שבבעלותו ה- IP המוערך הינם 15%, ושולי הרווח השגרתיים נאמדים בכ- 8%. נניח כי מטרת התרגיל היא לקבוע שיעור תמלוגים על פטנט מסוים, וכי הרווחיות של היחידה העסקית נהנית בנוסף גם מסימן מסחר מוכר. במקרה דנן שלפנינו, נדרש למעשה ניתוח נוסף על מנת לפצל את הרווחים העודפים של 7% בין שני הנכסים. במידה ושיעור התמלוגים בין "קונה מרצון" ו-"מוכר מרצון" על הסימן המסחרי הינו ידוע, הרי שהרווח המיוחס לפטנט נקבע על בסיס שיורי. בתרשים לעיל, שולי הרווח השיוריים המיוחסים לפטנט הינם 4%.

במידה ושיעור התמלוגים על הסימן המסחרי איננו ידוע, הרי שיש לפצל את שולי הרווח העודפים של 7% בין הפטנט לסימן המסחרי בהתאם להערכת התרומה הכלכלית היחסית שלהם. פעולה זו דורשת ניתוח של מידת הבידול של כל אחד מנכסי הפירמה בהשוואה למוצרים המתחרים, או עד כמה הוא מייצר יעילויות בייצור.

ניתוח פיצול הרווחים יכול להתבסס על מחקר כמותי או לחילופין על שיקלולים איכותיים של מחוללי שווי. הגישה השנייה מספקת אמנם הכוונה כיוונית אך לא תשובה ספציפית. בדוגמא שלנו, הממצא שהפטנט תורם בין 50% ל- 60% משולי הרווחים העודפים מרמז על שיעור תמלוגים שנע בין 3.5% ל- 4.5% מההכנסות (כאשר שולי הרווח התפעולי מבוטאים כאחוז מההכנסות, הוא הדין גם לגבי שולי הרווח המיוחסים לפטנט).

יש לבדוק את סבירות הממצאים בדבר שיעורי התמלוגים הצפויים על IP "דומה" באותו ענף.

 

הגישת הטרנזקציונלית לקביעת תמלוגים

הגישת הטרנזקציונלית קובעת תמלוגים תוך התייחסות לרישיונות ל- IP "דומה" בשווקים ובנסיבות דומים. גישה זו מצויה בשימוש נרחב בעולם מחירי העברה, שם היא מכונה שיטת השוואת המחיר (CUP- Comparable Uncontrolled Price Method).

שיעורי התמלוגים "הדומים" הטובים ביותר הינם אלו הנלקחים מרישיונות דומים בין "קונה מרצון" ו-"מוכר מרצון" ל- IP "דומה" באותו שוק. ככל והדבר אינו אפשרי, הרי שניתוח של רישיונות ספציפיים ל- IP "דומה", או נורמות המקובלות בענף, יכול לספק הנחיה.

כאשר מנתחים את שיעורי התמלוגים בין "קונה מרצון" ו-"מוכר מרצון" ל- IP "דומה", יש להביא בחשבון את הגורמים הבאים:

• הדמיון וההבדלים בין ה- IP המוערך לבין ה- IP נשוא עסקאות דומות בתחומים קרובים ככל שניתן ל- IP המוערך. זה מכסה את אופי היישום של ה- IP; שלב הפיתוח וההצלחה המסחרית; חוזקו של ה- IP ביחס לנכס חלופי, וחייו הכלכליים השימושיים הצפויים.
• טווח השווקים המכוסה על ידי הרישיון.
• השוואת השווקים שבהם נרשם ה- IP. פוטנציאל הרווחים של נכס "דומה" יכול להשתנות משמעותית בין תחומי שיפוט שונים בשל נסיבות כלכליות שונות וכוחות תחרותיים שונים.
• שיטת חישוב תמלוגים. בארה"ב, כבר לפני עשור שנים מתחו בתי המשפט ביקורת לאחרונה על הערכות שווי IP על כך שהן "לא יותר מאשר דקלום של שיעורי תמלוגים" חלף ממצאים וראיות בדבר אופן החישוב של תשלומים חד-פעמיים בהסכמי רישיון "דומים" אחרים. ציטוט תמלוגים במחקר השוואתי עשו להסתיר התאמות לבסיס התמלוגים השונה מזה של רשיון ה- IP המוערך.
• השפעת התנאים וההגבלות של הרשיונות "הדומים". כך למשל, לרישיון בלעדי (Exclusive License) יהיה על פי רוב שיעור תמלוגים גבוה יותר מזה של רישיון לא בלעדי, משך חיי הרישיון יכול אף הוא להשפיע על שיעור התמלוגים, כמו גם תנאים אחרים של ההסכם אשר משפיעים על הזכויות והאחריות של בעל הרישיון.
• נסיבות מיוחדות אשר עשויות להשפיע על שיעור התמלוגים. לדוגמא, אם המכירות של המוצר הכולל בחובו את ה- IP מגדילות את המכירות של מוצרים אחרים, הרי שבעל הרישיון עשוי יהיה להסכים לשיעור תמלוגים נמוך.

היקף שיעורי התמלוגים הזמינים לציבור משתנה לפי ענף וקטגוריה של IP, בהתאם לשכיחות הרישוי והצורך בגילוי. במצבים בהם קיימים מספר רב של הסכמי רישוי, ניתן למעשה לבצע ניתוח של טווח שיעורי התמלוגים בתוך הענף. החלקים הבאים בוחנים את מידת ההסתמכות על נורמות ענפיות.

ממחקר אשר בוצע על ידי Analysis Group והשתמש בנתוניRoyaltySource  לגבי 2,279 רישיונות ב- 15 ענפים עולה כי שיעור התמלוגים החציוני במרבית הענפים הינו קרוב ל- 5%.

אנו מוצאים את המקבץ סביב שיעור תמלוגים ממוצע של 5% במנעד רחב של ענפים מעניין, אך עם זאת לא מאוד אינפורמטיבי. כאקטוארים אנו מתייחסים לשיעורי תמלוגים חציוניים וממוצעים בזהירות, היות ומבחינה סטטיסטית-תיאורטית הם יכולים לכסות או להסתיר טווחים רחבים יותר בתוך הענף.

מחקר שנערך בשנת 2008 על ידי פורטר, מילס וויינשטיין הגיע למסקנה כי בשלושת הענפים הנבדקים, שיעורי התמלוגים מרוכזים סביב טווח תמלוגים ספציפי וכי הם אינם מפוזרים בצורה רחבה. בתוך ענפים אלה, טווח שיעורי התמלוגים הינו צר דיו בכדי לגזור מסקנות בעלות משמעות בנוגע הממוצע.

תמיד יש לשקול את רמת הביטחון של טווח שיעורי התמלוגים והאם חוזקו של ה- IP המוערך עלול לגרום לו לסטות באופן משמעותי מהממוצע של הטווח האמור. להלן דוגמא, בענף אחר, הממחישה כיצד השימוש בטווחים בין-רבעוניים (inter‐quartile ranges והלא בסטטיסטיקה עסקינן) יכול להוליך את מעריך השווי בכחש.

הטווח הבין-רבעוני שבין 2% ל- 5% מצביע על רצועת שיעורי תמלוגים צרה למדי, אולם רצועה צרה זו מכסה לא פחות על קיומם של שיעורי תמלוגים המגיעים עד ל- 19.5%. מעניק הרישיון (Licensor) של טכנולוגיית אנרגיה מתחדשת יעשה טוב אם יעריך תחילה את חוזקו של ה- IP המוערך טרם הסכמתו לשיעור תמלוגים חציוני של 3%. ניתוח פשוט של ארבעה גורמים המשפיעים על הפוטנציאל הכלכלי של פטנט היפותטי בתחום האנרגיה מתחדשת מתואר בתרשים הבא. ניתן להשתמש בממצאים אלו על מנת לקבוע נקודה ראויה בתוך הטווח המגזרי עבור ה- IP המוערך. בתרשים המתואר, ל- IP המוערך יש פוטנציאל מסחרי גבוה, אך הוא משונמך (downgraded) מפני שהוא נמצא בשלבי פיתוח מוקדמים. התוצאה הינה שיעור תמלוגים הקרוב לחציון המגזרי.

תשואה על עלויות מו"פ

לעתים קרובות קיים קשר לא ליניארי בין עלות יצירת הנכסים הבלתי מוחשיים לבין שווי השוק שלהם; הפער בין עלות לשווי בולט וניכר במיוחד עבור IP ייחודי. כתוצאה מכך, לא ניתן להסתמך או להישען על עלויות מו"פ כבסיס מהימן לקביעת שיעור התמלוגים. דא עקא, ישנן נסיבות שבהן עלויות המו"פ מציעות נקודת התייחסות רלוונטית לקביעת שיעור תמלוגים.

• במקרה של טכנולוגיה הניתנת לשחזור, הרי שעלויות המו"פ תהיינה רלוונטיות מאחר ובעלי רישיון פוטנציאליים יכולים למעשה לבחור בין פיתוח נכס אשר האפליקציות המסחריות האפשריות הנגזרות ממנו דומות או פונות לשווקים דומים לבין רישוי טכנולוגיה קיימת.
• כאשר קשה להעריך את פוטנציאל ההכנסות של טכנולוגיה המצויה בשלבים מוקדמים, ניתן למעשה להשתמש בעלויות המו"פ כאינדיקציה לפוטנציאל התמלוגים. על התמלוגים להביא בחשבון גם את חידוש הטכנולוגיה ואת חוזק ההגנה המשפטית.

תשואה על שווי שוק

משעה שנקבע שווי השוק של ה- IP, הרי שהוא מספק בסיס רלוונטי לחישוב התשואה הראויה המרווחת באמצעות תמלוגים. שווי השוק מייצג גורמים כגון המאפיינים הייחודיים של הנכס, קלות השכפול ופוטנציאל ההכנסות. התשואה אותה מרוויח בעל ה- IP באמצעות תמלוגים תושפע במידה רבה מאורך החיים הכלכליים השימושיים של הנכס, מכל תרומה ייחודית שהיא של בעל הרישיון וכן מתנאי הסכם הרישיון.

כלל ה- 25%

על פי כלל אצבע זה על בעל הרישיון לשלם שיעור תמלוגים השקול ל- 25% מהרווחים הצפויים עבור המוצר הכולל בחובו את ה- IP המוערך. הכלל מצוי שימוש נרחב כנקודת מוצא לקביעת שיעור תמלוגים מזה כמה עשורים, למרות, או אולי בשל הפשטות שלו וההיגיון האינטואיטיבי שלו לפיו, התמלוגים 'מיושרים' עם הרווחיות. הביקורת על הכלל מתמקדת בהיעדר בהירות בדבר אינדיקטור ראוי לרמת הרווחיות, תרומתו של IP אחר בתוך הפעילות העסקית, ומחלוקות בנוגע לממצאים וראיות אמפיריים. בארה"ב, כבר לפני עשור שנים דחו בתי המשפט את השימוש בכלל ה- 25% בחישוב תמלוגים בגין נזקים בטענה שהכלל האמור "פגום מיסודו".

גולדשניידר ואחרים (2002) הגיעו למסקנה כי "הכלל הינו הוא כלי רב ערך (גס ככל שהוא), במיוחד בהיעדר נתונים שלמים ומלאים יותר אודות יתרונות ה- IP".

במחקר שנערך בשנת 2008 על ידי קמרר ולו נמצא כי שיעורי התמלוגים הממוצעים "נתנו תמיכה עקיפה לכלל ה- 25%. עם זאת, מסקנה מעין זו צריכה להילקח בזהירות, מאחר ולא נמצא כל קשר ליניארי בין שיעורי התמלוגים המדווחים לבין שולי הרווח התפעולי".

ממצא חשוב יותר של מחקר זה הוא כי ניתוח סטטיסטי מצביע על קשר ליניארי בין שיעורי התמלוגים המדווחים לבין מדדי רווחיות, וכי הקשר האמור מעיד על כך ששוק הרישוי הינו יעיל וכי "עץ העלויות ומבנה הרווחיות על פני ענפים שונים מגולם כבר בשיעורי התמלוגים הנקבעים באמצעות משא ומתן" .

סקירה מפורטת של כלל 25% אינה בתחולת מאמר זה; הנקודה החשובה ביותר היא שלא ניתן להסתמך על הכלל לבדו, אם כי הוא יכול לספק נקודת מוצא לניתוח כאשר ישנו מחסור במידע תומך.

בדיקות צולבות של תמלוגים

לא משנה מהי שיטת הערכת השווי העיקרית, מומלץ לבצע בדיקת סבירות לשיעור התמלוגים המתקבל על ידי יישום שיטות אחרות. תהליך של טריאנגולציה יכול לספק תמיכה חזקה לטווח שיעורי תמלוגים במצבים בהם אין שיטה משכנעת אחת ויחידה.

בדוגמה המתוארת להלן יושמו ארבע שיטות על מנת לתמוך בטווח שיעורי התמלוגים.

במקרים מסוימים, שיטות שונות יציעו שיעורי תמלוגים שונים משמעותית. זהו איתות חזק לבחינה מחדש של הראיות וההנחות התומכות.

 

4. נסיבות מיוחדות

טכנולוגיה המצויה בשלבים מוקדמים (Early Stage Technology)

עבור טכנולוגיה המצויה בחיתוליה ושלא תהפוך למסחרית (commercialized) באופק של כמה שנים מהיום, קיימת אי ודאות רבה לגבי ההיקף והעיתוי של הרווחים העתידיים. בחלק מהמקרים, הטכנולוגיה חייבת להתמזג עם משאבים אחרים על מנת לייצר רווחים, ובשלבים מוקדמים קשה להעריך את חשיבותה היחסית בתוך היחידה המניבה הכנסות (IGU- Income Generating Unit). ה- IGU הינה היחידה הקטנה ביותר של נכסים, המכילה את הטכנולוגיה המוערכת ומניבה הכנסות משימוש מתמשך אשר הינן בלתי תלויות בעיקרן בנכסים אחרים.

במצבים אלה הערכה שווי על בסיס שקלול תרחישים של מצבי טבע אפשריים בהתפתחות הטכנולוגיה (PWERM – Probability Weighted Expected Return Method) יכולה להיות מתאימה. עץ ההסתברות המתואר להלן מצביע על כך שקיימות מספר משוכות שאותן יש לצלוח בטרם לפני הטכנולוגיה תייצר רווחים. ההשפעה המצטברת של ההסתברות לכישלון בכל אחת מהמשוכות שוחקת את ערכה הנוכחי של הטכנולוגיה המוערכת.

גם אם אמידת ההסתברויות והרווחים העתידיים הופכת את גישת ההכנסות ללא פרקטית, עדיין עץ ההסתברויות מסייע להניח הנחות מתאימות לצורך חישוב התמלוגים בהתבסס על הגישה הטרזנקציונלית או גישת העלות.

ניסויים קליניים

יחסים דומים בין שלבי הפיתוח ושיעורי התמלוגים ניתן למצוא במגזר התרופות. מחקר משנת 2009 אשר בוצע על ידי רנוויק ומקרטי ניתח את שיעורי התמלוגים שנגבו ב- 155 רישיונות לתרופות, ופיצל אותם לפי שלב הפיתוח, כלומר, טרום-קליני (preclinical), טרום הוכחת יעילות (pre POC- Proof Of Poncept) ומשווק (launched).

 

התרשים מתאר שיעורי תמלוגים ממוצעים. לשם השוואה, שיעור התמלוגים החציוני של קבוצת הטרום-קליני עמד על 3.5% והצביע על הפרש גדול יותר מזה של שיעור התמלוגים החציוני של קבוצת טרום הוכחת יעילות אשר עמד על 5.0%. שיעור התמלוגים המקסימלי אשר נמצא עבור IP משווק עמד על כ- 27.5%.

מחברי המחקר מציעים להשתמש בתמלוגים שכבתיים (tiered royaltie), כאשר המכירות הצפויות עולות והם מסיקים כי "ממצא זה תומך בשימוש בתמלוגים שכבתיים עבור עסקאות בעלות ערך גבוה, כאשר קיים פוטנציאל גדול יותר לפער בין המכירות שחוזה מעניק הרשיון לבין המכירות שחוזה בעל הרשיון".

5. גישות ושיטות להערכת שווי

הערכת שווי IP צריכה לכלול את השלבים הבאים:

• אישור של מטרת והיקף הערכת השווי.
• הגדרת הנכס המוערך.
• זיהוי תפיסת השווי (Permise of Value) או בסיס השווי (Basis of Value).
• בחירת גישת הערכת השווי המתאימה.
• בחירת שיטת הערכת השווי.
• קביעת ההנחות של הערכת השווי.
• בדיקות צולבות של הממצאים.

מטרה והיקף

רמת הפירוט, הקפדנות, הדקדוק והדיוק הנדרשת בעת עריכת הערכת השווי נעה בין הערכה אינדיקטיבית לבין חוות דעת רשמית. חשוב להתאים את התוצרים למטרת הערכת השווי. אין זה ראוי להמליץ ​​על הערכת שווי אינדיקטיבית לצורך התדיינות משפטית, דיווח כספי או מחירי העברה, אלא במקרים אחרים שבהם ההנהלה צריכה לדעת רק את סדר הגודל של שווי הנכס על מנת לקבל החלטה מסחרית כזו או אחרת.

על דוחות הערכת שווי חייבים לציין תמיד האם קיימת מגבלה על היקף הערכת השווי.

הגדרות נכסים

מתן הגדרה ברורה לנכס המוערך חשוב במיוחד עבור נכסים בלתי מוחשיים, שכן המונחים "טכנולוגיה" ו-"מותג" כפופים לפרשנויות שונות. לפיכך, יש צורך לזהות את הזכויות הספציפיות הואיל והן "ארוזות" בכותרת כללית. היקף הזכויות בתוך החבילה יכול להשפיע באופן מהותי על פוטנציאל הרווחים שלהן ועל שוויין.

המונח 'טכנולוגיה' יכול לכלול פטנטים, בקשות לפטנטים, זכויות עיצוב, סודות מסחריים, תוכנות וידע (know-how) מתועד. כמו כן, אין הגדרה מקובלת למונח 'מותג'. לעתים נעשה שימוש בהתייחסות לסימנים מסחריים ולמוניטין הנלווה, בעוד שבמקרים אחרים המונח 'מותג' כולל בחובו מתכונים, נוסחאות, זכויות עיצוב וזכויות יוצרים. במקרים קיצוניים המונח משמש לתיאור יחידה עסקית ממותגת, המורכבת מנכסים מוחשיים ובלתי מוחשיים כאחד.

כאשר האינטראקציות בין זכויות הקניין הרוחני הינן אינטנסיביות, הן יטופלו כנכסים משלימים – הן לצורכי עסקה והן לצורכי הערכת שווי.

תפיסת השווי או בסיס הערכת השווי

השווי הינו בעיני המתבונן, ועל כן חיוני ביותר כדי לקבוע אם הנכס מוערך מנקודת מבטו של הבעלים הנוכחי (קרי, שווי שימוש), רוכש טיפוסי (שווי שוק), רוכש ספציפי (שווי השקעה/שווי סינרגטי , או מוכר "לא מרצון" (שווי בפירוק).

מטרת הערכת השווי היא זו שתקבע בדרך כלל את תפיסת השווי המתאימה. במרבית המצבים המסחריים, שווי השוק הוא תפיסת השווי המתאימה. תקני הערכת השווי הבינלאומיים מגדירים את שווי השוק כ-:

"הסכום המשוער שבו נכס יחליף ידיים במועד הערכת השווי בעסקה שבין מוכר מרצון וקונה מרצון, כאשר אף צד אינו פועל תחת מגבלה או לחץ, כששני הצדדים פועלים באופן רציונלי, מכירים באופן סביר את כל העובדות והנסיבות הרלוונטיות וכל צד מבקש להשיא את תועלתו הכלכלית".

גישות להערכת שווי

קיימות שלוש גישות להערכת שווי: גישת העלות, גישת ההשוואה למכירות (או גישת שוק) וגישת ההכנסות.

גישת העלות – גישה זו מעריכה את שוויו של ה- IP על בסיס עלות יצירתו ההיסטורית, או העלות המשוערת ליצירת נכס חלופי עם תועלת מסחרית דומה. הגישה מביאה בחשבון את כל העלויות (המבוטאות בערכים נוכחיים) הקשורים להחלפה או לשכפול ה- IP, בניכוי הפרשה בגין כל סוג שהוא של התיישנות אשר ארעה.

גישת העלות מתאימה רק להערכת שווי נכסים הניתנים לשחזור בקלות. הקשר הלא ליניארי בין עלות הפיתוח של IP מסוים לבין שוויו חייב "לשבת בראש". הדבר בא לידי ביטוי במצב שבו מיליוני דולרים במו"פ נשפכו על טכנולוגיה לא מוצלחת שיש לה שווי זניח.

גישת ההשוואה למכירות – גישה זו מבססת שווי בהשוואה למכירות אחרונות של נכסים דומים. לעתים מידע בדבר מכירות עצמאיות של פטנטים וסימני מסחר הינו זמין; עם זאת, IP נמכר לעתים קרובות יותר כחלק מצירוף עסקים. אופיו הייחודי של ה- IP פירושו שגם אם מחירי המכירה של IP דומים יהיו זמינים, הרי שעדיין נדרשות התאמות בגין הבדלים בתועלת של הנכס ובגורמים כגון תנאי השוק היחסיים בעת המכירה ויתרת החיים הכלכליים.

גישת ההכנסות – התיאוריה המימונית גורסת כי הסכום שמשקיע רציונלי ישלם עבור עסק או נכס הינו ערכם הנוכחי של תזרים המזומנים הצפויים לנבוע ממנו, מהוונים בעלות ההון (אשר מביאה בחשבון את פרופיל הסיכון של הנכס). על פי רוב, גישת ההכנסות היא הגישה המתאימה ביותר להערכת שווי פטנטים וסימנים מסחריים. כפי שמוצג בתרשים 12, והיא כוללת:

• זיהוי ההכנסות השוטפת המיוצרות על ידי ה- IP המוערך. עבור נכס המשולב ביחידה עסקית כלשהי, פעולה זו כרוכה בקביעת החלק של הרווחים המיוחס ל- IP המוערך. (בחלק הבא נתאר חלק מהשיטות הזמינות).
• ניכוי עלויות נלוות.
• קביעת אורך החיים הכלכליים השימושיים של ה- IP המוערך. מושג זה שונה ממשך החיים המשפטי של הפטנט. אורך החיים הכלכליים השימושיים של הטכנולוגיה יהיו תקופה מוגבלת המשתנה מענף לענף ולוקחת בחשבון את הסבירות של התיישנות הטכנולוגיה. מאידך, על פי רוב מניחים למותגים אורך חיים בלתי מוגדר, אלא אם כן ישנם סימנים לפגימה (Impairment, ירידת ערך).
• חיזוי קצב צמיחת הרווחים. שיעורי הצמיחה לוקחים בחשבון את התנאים הכלכליים הצפויים, מגמות בענף, ביצועים תחרותיים וגורמים הספציפיים לנכס המוערך.
• חישוב שיעור ההיוון. שיעור ההיוון משמש לקביעת הערך הנוכחי של כל דולר שיורווח בשנים הבאות. שיעור ההיוון הינו פונקציה של שלושה גורמים: שיעור הריבית חסרת הסיכון (שיעור התשואה לפדיון ברוטו על איגרות חוב ממשלתיות), רכיב פרמיית הסיכון בשוק ההון (עודף הסיכון המיוחס לשוק המניות) וסיכונים ספציפיים הקשורים לחברה ול- IP המוערך.
• היוון רווחי ה- IP החזויים למועד הערכת השווי לצורך קבלת ערכו הנוכחי של ה- IP המוערך.

מכפילי הרווח יכולים לשמש כ- proxy לתזרימי המזומנים ולסיכון העתידיים, אולם, שיטת היוון תזרימי המזומנים הינה חזקה יותר מבחינה תיאורטית, שכן היא דורשת ניתוח דיסקרטי של מחוללי שווי מרכזיים.

גישת ההכנסות מבוססת על היכולת לייצר אומדנים סבירים לרווחים העתידיים; הנחת זו יכול לסבך את השימוש בגישת ההכנסות לצורך הערכת שווייה של טכנולוגיה המצויה בשלבים מוקדמים ואשר לא תהפוך למסחרית בשנים הבאות. נדון בכך בהמשך המאמר.

קיימות מספר שיטות מבוססות-הכנסות להערכת שווי.

שיטות מבוססות-הכנסות להערכת שווי

שיטות מבוססות-הכנסות להערכת שווי קשורות בקשר הדוק לשיטות לקביעת שיעורי תמלוגים, שכבר נדונו מוקדם יותר.

שיטת הפטור מתמלוגים – זוהי שיטה בעלת אוריינטציה מסחרית המבוססת על ההנחה שאלמלא ה- IP המוערך היה בבעלותו של בעל הנכס, הרי שבעל הנכס היה נדרש לשלם "תמלוגים" לצד שלישי עבור קבלת רישיון לשימוש בנכס האמור. שווי ה- IP המוערך מיוצג על ידי ערכו הנוכחי של זרם התמלוגים ה"רעיוני", אשר הבעלות על הנכס פוטרת הלכה למעשה מהעסק לשלם אותו. השווי ההוני של הנכס מחושב באמצעות היוון תזרימי מזומנים או לחילופין על ידי מכפיל במטרה להגיע לערכו הנוכחי של זרם התמלוגים ה"רעיוני" הצפוי. קביעת שיעור התמלוגים ה"רעיוני" תשתמש באחת מהשיטות אשר נידונו בחלק השלישי של המאמר.

שיטת פיצול הרווחים – שיטה זו דומה לשיטת פיצול הרווחים המשמשת לקביעת שיעורי התמלוגים. בשיטה זו במקום לבטא את תרומת הרווח של ה- IP המוערך כאחוז מהמכירות, אנו חוזים את הסכומים העתידיים הצפויים לנבוע מה- IP המוערך ומהוונים אותם לצורך קבלת ערכו הנוכחי של ה- IP המוערך. נעיר כי את תרומת הרווח של ה- IP המוערך ניתן לקבוע באמצעות מחקר כמותי או שיקלולים איכותיים של מחוללי שווי.

שיטת הרווחים השיוריים – שיטה זו מעריכה את ה- IP כערכם הנוכחי של תזרימי המזומנים העתידיים לאחר ניכוי תשואות עבור כל הנכסים האחרים הנדרשים להפעלת העסק. השלב הראשון הוא לבצע חיוב (charge, תשלום) לרווח התפעולי בגין נכסים מוחשיים נטו ונכסים בלתי מוחשיים שגרתיים. לאחר מכן, מבוצעים חיובים בגין נכסים בלתי מוחשיים מזוהים אשר כבר הוערכו. כל זמן שנקבע כי ה- IP המוערך הוא הנכס היחידי שנותר, הרי שהרווחים השיוריים מיוחסים לו. שיעור המשמש לחישוב החיוב שבוצע עבור כל אחת מקטגוריות הנכסים מביא בחשבון הן את עלות ההון של החברה (WACC- Weighted Average Cost of Capital, מחיר ההון הממוצע המשוקלל של מקורות המימון לפעילות החברה) והן את פרופיל הסיכון של הנכס.

שיטת תזרימי המזומנים התוספתיים – שיטת תזרימי המזומנים התוספתיים (Incremental cash flow method) מזהה את תזרימי המזומנים הנוצרים על ידי ה- IP המוערך באמצעות השוואה לעסק שהינו בר-השוואה לעסק שבבעלותו ה- IP המוערך מכל ההיבטים האחרים, אולם אין לעסק בר-ההשוואה אין IP דומה. הערכת תזרימי המזומנים התוספתיים מתייחסת לגידול בהכנסות ולצמצום עלויות. למרות שמבחינה כלכלית-תיאורטית שיטה זו נחשבת למבוססת ביותר (כלומר אומדת את שווי ה- IP המוערך כהפרש שבין שווי העסק עם ה- IP לבין שווי עסק דומה ללא IP דומה), הרי ששיטה זו קשה ליישום בפועל.

הנחות הערכת השווי

מידת הקפדנות, הדקדוק והדיוק של הערכת IP תלויה במידה רבה באיכות ההנחות. דוח הערכת שווי רשמי יכלול כמות משמעותית של ניתוחים על מנת לתמוך בכל אחת מהנחות הבסיס ויציין באופן מדויק ושיטתי את כל מקורות המידע שבהם נעשה שימוש. ברור שלצורך הערכת שווי אינדיקטיבית נדרשת הערכת שווי פחות קפדנית ומדוקדקת.

כפי שמודגם בתרשים 12, ההנחות העיקריות של הערכת בשיטת היוון תזרימי המזומנים הינן הרווחים השוטפים של ה- IP המוערך, הצמיחה החזויה, שיעור ההיוון ואורך החיים הכלכליים השימושיים של הנכס.

כאשר נעשה שימוש בגישת ההשוואה למכירות, יש צורך להעריך את מידת הדמיון וההבדלים בעסקאות דומות ככל שניתן בין "קונה מרצון" ו-"מוכר מרצון", בתחומים קרובים ככל שניתן ל- IP המוערך. יש לתת גילוי בדבר הסיבות לביצוע התאמות כלשהן וכמובן שיש לתת גילוי לניתוח התומך ביחד עם מקורות המידע.

ההנחות העיקריות בהערכות שווי המבוססות-עלות כוללות ההחלטות כגון האם המרכיבים של המו"פ ההיסטורי רלוונטיים להחלפת הנכס אם לאו, התאמות אינפלציוניות וסעיפי התיישנות.

בדיקות סבירות להערכת השווי

כמו בעת קביעת שיעורי תמלוגים, הערכות שווי IP נהנות משימוש ביותר משיטה אחת ומבדיקות סבירות מסחריות. למשל, אם נעשה שימוש בגישת ההכנסות, יש לתת את הדעת בדבר סבירותו של מכפיל הרווחים המשתמע מהערכת השווי. מקובל להניח שעלות שחלוף ה- IP, או עלות יצירת נכס דומה לו משקפת בקירוב שווי תקרה (Ceiling Value) להערכת השווי.

כמובן שמומלץ לבצע ניתוח רגישות על מנת לקבוע את השפעתם של שינויים בהנחות מרכזיות של הערכת שווי על שווי ה- IP המוערך וכמובן לתת להם גילוי בדוח הערכת השווי.

תוכן העניינים של דוח הערכת השווי

דוח הערכת שווי רשמי צריך לכלולכ את המידע הבא:

• היקף הערכת השווי ואת כל המגבלות וההגבלות על היקף הערכת השווי.
• המטרה שלשמה חובר דוח הערכת שווי.
• תיאור ברור של הנכס המוערך.
• המועד שבו נקבע השווי (מועד הערכת השווי), ומועד חתימת/פרסום הדוח (מועד הדוח).
• בסיס השווי, גישת הערכת השווי ושיטת הערכת השווי
• מסקנת השווי (Conclusion of Value)
• פרטים מספקים דיים של הערכת השווי וההנחות שבבסיסה, על מנת לאפשר לקורא להבין כיצד הגיע מעריך השווי למסקנת השווי.
• שמו, השכלתו וניסיונו המקצועי של מעריך השווי

6. סיכום

להחלטות בדבר השווי של IP, ושיעורי התמלוגים הקשורים, ישנן השלכות מסחריות מרחיקות לכת. מה  שמצדיק ניתוח מעמיק של הרווחים הפוטנציאליים של ה- IP לפני העסקה, כמו גם הבאה בחשבון של השפעת השווי על תנאי ההסכם.

על פי כללי חשבונאות בין לאומית US GAAP, IFRS, ותקינה חשבונאית ישראלית, בכל פעם שחברה רוכשת חברה אחרת (בין אם באמצעות רכישת פעילות ובין אם באמצעות רכישת מניות) יש לייחס את עודף עלות הרכישה (PPA- Purchase Price Allocation) לשוויים הוגן של נכסים בלתי מוחשיים.

דוגמה לכך היא טכנולוגיה. ההגדרה הבסיסית של טכנולוגיה מתייחסת לקיומה של טכנולוגיה, בעלת ערך בשימוש מתמשך או בשימוש חוזר, במוצרים רבים או בדורות רבים של מוצר אחד (משפחת מוצרים). טכנולוגיה עשויה להיות מיוצגת, בין היתר, על-ידי תיק פטנטים או יכולת ייצור משופרת. קיומה של טכנולוגיה תלוי בעובדות ובנסיבות. במקרים מסוימים, חברות משתמשות בטכנולוגיה קיימת המשרתת אותם כטכנולוגיית ליבה במאמצי המחקר והפיתוח של מוצרים חדשים. במקרים אחרים, טכנולוגיית הליבה עשויה לא להתקיים כלל, וכל מוצר חדש מפותח על-בסיס מצע טכנולוגי חדש.

השימוש החוזר בטכנולוגיה מתייחס לשימוש בטכנולוגיה של דור המוצרים הנוכחי במוצרי הדור הבא אחריו. בנסיבות אלו, הטכנולוגיה של המוצרים הקיימים (זו שמתגלמת בתרומה הנובעת מן המוצרים הנוכחיים) הנה טכנולוגיית הליבה של מוצרי הדור הבא (על-ידי שימוש חוזר בה במוצרים אלו). במקרה זה, במיוחד כאשר לטכנולוגיה בה נעשה שימוש חוזר יש התאמה מלאה למשפחת המוצר, הגבול בין מה שעשוי להיחשב לטכנולוגיית מוצר בשלבי פיתוח לטכנולוגיית ליבה עשוי להיות מטושטש.

אנו בפירמת הייעוץ שווי פנימי מבצעים הערכת שווי של נכסים בלתי מוחשיים טכנולוגיים לפי מספר שיטות המקובלות בתחום. בין היתר, אנו משתמשים בשיטת ה- Relief from Royalty להערכת שווי נכסים בלתי מוחשיים הקשורים לטכנולוגיה, כגון טכנולוגית ליבה, טכנולוגיה בתהליכי מחקר ופיתוח וידע נרכש. על פי שיטה זו מוערך שוויו של נכס בלתי מוחשי, על פי היוון תשלומי "התמלוגים הראויים", שהיה בעל הנכס נדרש לשלם לצורך השימוש בנכס לולא היה בבעלותו.

השימוש במספר שיטות בתהליך החישוב מאפשר ניתוח השוואתי של התוצאות לפני הגשת חוות דעת ללקוח, זאת על מנת להקטין סיכון מודל. חוות הדעת כוללת, בין היתר:

• רקע תיאורטי
• תיאור השיטות לתמחור
• תיאור הפרמטרים שבהם נעשה שימוש

ניתוחי רגישות לתוצאות בהתאם לרמות שונות של פרמטרים, אשר לגביהם לא קיימת ודאות מלאה (לדוגמה: התועלת הכלכלית או הכספית הצפויה לנבוע מהנכס, שיעור התמלוגים הראוי, אורך החיים הכלכלי של הנכס ועוד).

 

 

*למען גילוי נאות הכותבים הינם אקטוארים ומעריכי שווי מוסמכים אשר מבצעים הערכות שווי בלתי תלויות, עורכים חוות דעת אקטואריות וכלכליות ומתמנים ע"י בתי משפט ובתי דין כאקטוארים וכמעריכי שווי מוסמכים. הנושאים בהם עוסקים הכותבים הינם בין היתר: ביצוע הערכות שווי בלתי תלויות לתאגידים, פרויקטים, מגזרים, נכסים בלתי מוחשיים, מחירי העברה בין חברתיים, נכסים והתחייבויות המועברים בעסקאות עם בעלי עניין/שליטה, עבודות ייחוס עלויות רכישה (PPA) ותמחור מכשירי הון וחוב מורכבים, נגזרים פיננסיים משובצים, אגרות חוב להמרה ואופציות, ESOP ו- A409, יעוץ לחשבונאות הגנה/גידור ובדיקות אפקטיביות ההגנה (Hedge Effectiveness Tests), זכויות והתחייבויות מותנות, ערבויות, נזיקין ובטוחות. הערכות השווי ניתנות לצרכי אמידת השווי ההוגן, בין היתר בהתאמה לתקני חשבונאות ישראליים, בין לאומיים (IFRS) ואמריקאיים (US GAAP) לצרכי היערכות לקראת מיזוגים, רכישות ותהליכי מכירה, לצרכי רשויות המס השונות, כחוות דעת לצרכים משפטיים ומטרות חשבונאיות ועסקיות אחרות.

 

 

בעלים של שווי פנימי – מר רועי פולניצר, FRM ,F.IL.A.V.F.A. ,CFV

פרטי השכלה:

בעלים של פירמת הייעוץ שווי פנימי. מוסמך כאקטואר מלא (Fellow) מטעם לשכת מעריכי השווי והאקטוארים הפיננסיים בישראל (.F.IL.A.V.F.A) ומשמש כמנכ"ל הלשכה. מעריך שווי מימון תאגידי (CFV- Corporate Finance Valuator) מוסמך על ידי לשכת מעריכי השווי והאקטוארים הפיננסיים בישראל (IAVFA- Israel Association of Valuators and Financial Actuaries) ומוסמך כמומחה לניהול סיכונים (CRM- Certified Risk Manager) על ידי האיגוד הישראלי למנהלי סיכונים (IARM- Israeli Association of Risk Managers). מוסמך כמנהל סיכונים פיננסיים (FRM- Financial Risk Manager) מטעם האיגוד העולמי למומחי סיכונים (GARP -Global Association of Risk Professionals). בעל תואר שני (בהצטיינות) במנהל עסקים, תואר ראשון (בהצטיינות) מאוניברסיטת בן-גוריון בנגב בכלכלה עם התמחות במימון ודיפלומה בניהול סיכונים פיננסיים במתכונת FRM מאוניברסיטת אריאל בשומרון. למד בתוכנית ללימודי תעודה באקטואריה באוניברסיטת חיפה ועבר בהצלחה את הבחינות הסופיות של רשות ניירות ערך בישראל לרישיון מנהל תיקים.

פרטי ניסיון מקצועי:

בעשור האחרון, מר פולניצר ייעץ למשרדי רואי חשבון, משרדי ייעוץ כלכלי, משרדי ביקורת חקירתית וחברות ציבוריות ופרטיות בארץ וחיווה את דעתו המקצועית באלפי עבודות הערכות שווי, חוות דעת אקטואריות, ניתוחי סיכונים, ייעוץ כלכלי ומידול פיננסי בתחומים שונים, בהיקף מצטבר של מיליארדי דולרים ארה"ב.

 

האקטוארית האחראית מטעם שניידר, נאור ושות': רו"ח ליטל נאור, ORA

מעריכת השווי הראשית של שניידר, נאור ושות', רו"ח ליטל נאור, בעלת הסמכות מעריכת שווי מימון תאגידי (CFV), מעריכת שווי מימון כמותי (QFV), מודליסטית פיננסית וכלכלית (FEM), אקטוארית סיכונים תפעוליים (ORA), אקטוארית סיכוני חיים (LRA) ואקטוארית סיכונים פנסיוניים (PRA) מטעם לשכת מעריכי השווי והאקטוארים הפיננסיים בישראל (IAVFA) ובעלת רישיון ישראלי לראיית חשבון.

.

שניידר, נאור ושות' – רואי חשבון

שניידר, נאור ושות' – רואי חשבון חבר בלשכת מעריכי השווי והאקטוארים הפיננסיים בישראל (IAVFA) ומתמחה הן במתן ייעוץ בתחום הביקורת החקירתית (איסוף וניתוח נתונים חשבונאים וכלכליים, באופן שיהוו ראיה קבילה בהליכים משפטיים) והן במתן ייעוץ כלכלי והערכות שווי מקצועיות לצורכי עסקאות, דיווח כספי וכחוות דעת מומחה לבתי משפט, בתי דין רבניים ורשויות רגולטוריות וסטטוטוריות שונות. המשרד מעסיק צוות של רואי חשבון וכלכלנים הבקיאים בתחומי הייעוץ הכלכלי והערכות השווי. בין לקוחות המשרד נמנים, בין היתר, משרדי רואי חשבון, משרדי עורכי דין, חברות פרטיות וציבוריות בארץ ובחו"ל, מבקרים פנימיים ועוד.

 

מגזין "סטטוס" מופק ע"י: 

 

 

Tags:  אסטרטגיה אקטואריה הערכת שווי חדשנות טכנולוגיה פיננסים קניין רוחני תשואה

---