כמעט כל יזם, אדריכל, קבלן ומפעיל ציוד הנדסי מתייחסים לעצי העיר כשקופים. מתווים תוכניות לבניינים חדשים המצריכים כריתה, עקירה או העתקה
פורסם: 6/4/16 צילום: אבישי טייכר (קינג ג'ורג' ת"א – ויקיפדיה)
אמנם האביב כבר כאן אבל את פגעי החורף ניתן עדיין לראות בבירור. כל אימת שהחזאים מזהירים מסערה מתקרבת פושטים קבלני ה"גיזום" של חברת החשמל, העיריות ובזק על עצי השדרות האומללים ומשחיתים צורתם עד לבלי הכר, כאילו היו עצמים דוממים ולא עצים חיים. המראה מבעית ומעורר חלחלה בכל בן אנוש.
חוששני כי מעבר לתרומה החזותית של העץ, הציבור הרחב טרם הפנים את הערכים הסביבתיים של העצים. העץ כמטהר אוויר – מחליף חמצן בדו תחמוצת פחמן בתהליך פוטוסינתזה; מתרחש בלילה בתנאי שלעץ עלווה ירוקה; מצל על סביבתו. מפחית את עקת החום בחודשי הקיץ הארוכים ויוצר סביבת חיים עירונית נוחה. כתוצאה מפחיתים העצים את חום העיר (תלוי בכמות ובגודל).
העיר היא מוקד חום כתוצאה מפעילות האדם: החל מחום הגוף, צריכת האנרגיה ליצירת נוחות אקלימית בבית, בעבודה, במסחר ובשירותים דרך צריכת האנרגיה של אמצעי התחבורה. התוצאה: אקלים העיר חם ב 4 – 5 מעלות מזה שבנוף הפתוח. באזורים חמים ומדבריים כשלנו, מדובר במחיר סביבתי כבד.
התורה ייחסה לעצים ערכים של קדושה. בפרשת שופטים אנו קוראים "כי תצור על עיר ימים רבים להילחם עליה לתופשה, לא תשחית את עצה לנדוח עליו גרזן, כי ממנו תאכל ואותו לא תכרות כי האדם עץ השדה לבוא מפניך במצור " (דברים כ' 19). הציווי המקראי אוסר כריתת עצי פרי בסיטואציה האכזרית ביותר של מלחמה ומצור על עיר אויב, שיתכן ויכולים היו לחסוך בחיי לוחמים.
בימינו כמעט כל יזם, אדריכל, קבלן ומפעיל ציוד הנדסי מתייחסים לעצי העיר כשקופים. מתווים תוכניות לבניינים חדשים המצריכים כריתה, עקירה או העתקה, פגיעה, גיזום הנוף, ובמקרה של עץ עתיק פוגעים בבית השורשים וגורמים למות העץ. עקירת עץ דורשת היתר בכתב מפקיד היערות, ועקירה ללא היתר היא עבירה פלילית.
לאחרונה בקרתי בשכונת אום חאלד בכניסה לנתניה מדרך 57 וחוויתי את ממדיו של עץ שקמה המוכר כגדול במזרח התיכון. כהגנה עליו הוקם סביבו גן ציבורי מטופח. מומחים אומדים את גילו בין 800 ל 1,500 שנים. במרוצת הדורות פיתח גזעי משנה ענקים שליבתם נעלמה והם נותרו חלולים. גם ברח' אוליפנט במרכז תל אביב עומד עדיין עץ שיקמה עתיק יומין בצמוד לאתר בנייה חדש ברח' מאז"ה המתוכנן לנסיגה ע"מ לשמור על בית השורשים מכל פגיעה אפשרית.
שקמת אום-חאלד בנתניה, צילום: אבישי טייכר
ומנגד: האקדמיה לאומנות בצלאל שכרה שרותיהם של אייקוני אדריכלות יפניים כדי לתכנן את משכנה דווקא במגרש הרוסים בירושלים, בעלות עצומה של 100 מיליון $. ראשיה לא השכילו להנחותם לשמר את שפעת עצי האורן, הברוש, השקד, והאלה (60 עצים), כפי שללא ספק היו משמרים עצי דובדבן בארצם. גם מוסדות התכנון, הוועדה המקומית לתכנון ובנייה, הוועדה המחוזית – לא השכילו לגלות אורך רוח וכבוד לעצים המפוארים בפינת חמד ירושלמית. הבוז והגנאי לפרנסי האקדמיה לאומנות בצלאל שמתיימרים לחנך דורות של אומנים, אדריכלים, ומעצבים על ערכים נבובים לשמם.
כי האדם עץ השדה
* הכותב דניאל מורגנשטרן הוא יועץ כלכלי וסביבתי ומתכנן אורבני, יו"ר ועדת הביקורת באיגוד המתכננים ועמית במכון הישראלי לערים חכמות.
Tags: אחריות חברתית מורשת ניהול פרויקטים ערים חכמות תרבות ארגונית
